אורציון ברתנא
אורציון ברתנא (תל-אביב, 1949) הוא משורר, פרוזאיקון, מסאי וחוקר ספרות. מאז 1971 לימד בחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל-אביב, בחוג לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר-אילן, בחוג לספרות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, בחוג לחינוך באוניברסיטת חיפה, בחוג לאמנויות ולימודים הומניים בטכניון בחיפה, בחוג לספרות במכללת לוינסקי.
פרופ' ברתנא היה ראש המחלקה למורשת ישראל במרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון. כיום הוא דיקן הסטודנטים במרכז האוניברסיטאי, פרופסור במחלקה, וכן הוא פרופסור בחוג לספרות במכללת הקיבוצים.
במקביל שימש אורציון ברתנא עורך 'מאזנים', כתב-העת לספרות של אגודת הסופרים העברים, ערך כתבי-עת פרטיים, ביניהם 'ראש' ו'קיץחורף'. כיום הוא עורך את 'מורשת ישראל', כתב-עת מחקרי ליודאיקה, המופיע מטעם המרכז האוניברסיטאי אריאל. לאחרונה הופיע הערך הרביעי של כתב-עת זה.
בין השנים 1995 ו-2000 היה יושב ראש אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל , ובשנים 2001-2002 נשיא הסניף הישראלי של פא"ן. כמו כן, מילא תפקידים ציבוריים רבים.
אורציון ברתנא פרסם עשרה קבצי שירה, שני קבצים של סיפורים קצרים, שתי נובלות, ארבעה ספרי ביקורת וחמישה ספרי מחקר. ספר שיריו האחרון עד כה הוא 'תיבת-נוח. אולי', הפלגה של חבורת חיות, אותה צייר דני קרמן. לאחרונה הופיע 'מראש התורן', רומן לא גמור מן העיזבון של משה שמיר, אותו ערך פרופ' ברתנא, ולו כתב אחרית דבר מקיפה.
ספריו שהופיעו עד כה:
לכל אילן שמיים (שירה), קרני, 1967 ;
מסעות רדופים (שירה), הקיבוץ המאוחד, 1975 ;
מנדלי מוכר ספרים – עיון ביקורתי במכלול יצירתו, דקל, 1979 ;
איים ומחוזות (שירה), ספריית פועלים, 1980 ;
עדות קריאה, פפירוס, 1982 ;
תלושים וחלוצים, דביר, 1984 ;
לבוא חשבון (מסה וביקורת), אל"ף, 1985 ;
שריפות (סיפורת), ספריית פועלים, 1985 ;
מקום נפלא (שירה), ספריית פועלים, 1987 ;
זהירות, ספרות ארץ-ישראלית, פפירוס, 1989 ;
הפנטסיה בסיפורת דור המדינה, פפירוס, 1989 ;
חצרות, (סיפורת)הקיבוץ המאוחד, 1991 ;
שמונים, אגודת הסופרים העברים, 1993 ;
טיול מאחורי הבית (שירה), הקיבוץ המאוחד, 1993 ;
השעות הטובות הן שעות הלילה (סיפורת), מעריב, 1994 ;
ציפור ביד (מבחר שירים), ביתן, 1996 ;
אבי, פגישת ביניים – שירתו של ב. מרדכי ותקופתו, תמוז, 1998 ;
סוף מאה וסף מאה, עקד, 2001 ;
אהבה לצמחי מרפסת (שירה), הקיבוץ המאוחד, 2001 ;
אדום וסיפורים אחרים (סיפורת), הקיבוץ המאוחד, 2003 ;
'תיבת נוח. אולי' (שירה), תמוז, 2006.
לאחרונה השלים מחקר,
ספרות ופילוסופיה - נקודות מפגש, וכן רומן חדש,
המקום שבו הכול מתחיל. אלה יראו אור בקרוב.
יצירתו ועבודתו הספרותית זכו במספר פרסים, ביניהם: פרס ברנר, פרס ראש הממשלה, פרס חולון, מענק קרן וולף, פרס ברנשטיין.
ספרים שלו תורגמו למספר שפות. יצירותיו ומחקריו תורגמו ופורסמו בכשלושים שפות, ביניהן: אנגלית, סינית, רוסית, ספרדית, צרפתית, ערבית, איטלקית, פולנית, ג'ורג'ית, שבדית, רומנית. לאחרונה הופיעה בטביליסי הנובלה שלו 'אור גנוז'.
הנובלה "אור גנוז" הופיעה פעמים, בקובץ 'שריפות' (1985) ובקובץ 'השעות הטובות הן שעות הלילה' (1994). זו נובלה של ריאליזם פנטסטי, תחום עליו כתב פרופ' ברתנא הרבה גם כחוקר ספרותי, בין השאר בספרו, 'הפנטסיה בסיפורת דור המדינה' (1989). במרכז העלילה - ביקור של סופר בן ארבעים בבית חברתו במושב, ההופך להיות נקודת-מפנה בהבנת זהותו ובחייו. הוא מתוודע אל סבה של חברתו, שרונה, ממייסדי המושב, לומד על התנועה הציונית ועל הכוחות שהביאו יהודים בחזרה לארצם במחצית הראשונה של המאה העשרים, כדי להקים מחדש מדינה יהודית עצמאית. במקביל הוא רואה את הכוחות הנסתרים שבמציאות, המופיעים לעיניו כחוטי זוהר מחוברים לאלה שמצליחים לראות אותם, ומחברים אותם לכוח אחד. במקביל, מתגלה בנו שלא-מנישואין של אותו זקן, סבה של שרונה, כמי שחי בצפת ומתחבר אל כוחות קבליים בגליל. לקראת סיום הנובלה חוברים יחד כל אלה ליצור מהפך מיסטי, הן בגורלם האישי והן בגורל היהודי והאנושי הצפוי. הם נעשים ישות גדולה אחת, ההולכת וקרבה לגאולה.
ברתנא, אורציון
משורר, סופר, חוקר ספרות, מבקר.
נולד ב-1949 בתל אביב, ומתגורר בה. בעל תואר דוקטור מטעם אוניברסיטת בר-אילן. לימד ספרות באוניברסיטת ת"א, אוניברסיטת הנגב, אוניברסיטת בר-אילן, אוניברסיטת חיפה, הטכניון, מכללת לוינסקי. פרופסור לספרות במכללת יהודה ושמרון ובמכללת הקיבוצים. חבר באגודת הסופרים משנת 1975, ושימש בה בתפקידים שונים, ביניהם: עורך "מאזנים" ויו"ר האגודה. שימש נשיר פא"ן ישראל, ערך את "ראש" (עם רוני סומק), את "ב. הסופר" (עם יואב חייק, דורית זילברמן ומירון איזקסון), את "קיץ וחורף". עורך "מורשת ישראל", כתב עת מחקרי ליהדות ולציונות של מכללת אריאל.
ספרי שירה, סיפורת ומחקר שלו פורסמו בשפות שונות, ביניהן רוסית, שבדית,
ואנגלית.
פרסומים:
לכל אילן שמיים (שירה), קרני, 1967
מסעות רדופים (שירה), הקיבוץ המאוחד, 1975
מנדלי מוכר ספרים – עיון ביקורתי במכלול יצירתו, דקל, 1979
איים ומחוזות (שירה), ספריית פועלים, 1980
עדות קריאה, פפירוס, 1982
תלושים וחלוצים, דביר, 1984
לבוא חשבון (מסה וביקורת), אל"ף, 1985
שריפות (סיפורת), ספריית פועלים, 1985
מקום נפלא (שירה), ספריית פועלים, 1987
זהירות, ספרות ארץ-ישראלית, פפירוס, 1989
הפנטסיה בסיפורת דור המדינה, פפירוס, 1989
חצרות, (סיפורת)הקיבוץ המאוחד, 1991
שמונים, אגודת הסופרים העברים, 1993
טיול מאחורי הבית (שירה), הקיבוץ המאוחד, 1993
השעות הטובות הן שעות הלילה (סיפורת), מעריב, 1994
ציפור ביד (מבחר שירים), ביתן, 1996
אבי, פגישת ביניים – שירתו של ב. מרדכי ותקופתו, תמוז, 1998
סוף מאה וסף מאה, עקד, 2001
אהבה לצמחי מרפסת (שירה), הקיבוץ המאוחד, 2001
אדום וסיפורים אחרים (סיפורת), הקיבוץ המאוחד, 2003
עריכה:
ילקוט שירים, מאת ב. מרדכי, יחדיו, 1983
תרגום:
שירים נבחרים, מאת גלקטיון טבירזה (מגרוזינית עם ראובן אנוך), אריאל- אוניברסל, 2004
פרסים:
פרס קוגל
פרס ברנשטיין (שלוש פעמים)
פרס טלפיר
פרס קרן וולף
פרס ראש הממשלה ע"ש לוי אשכול
פרס וולנדרוד
פרס ברנר
Ortsion Bartana
PRECIS, October 2007
Ortsion Bartana was born in Tel Aviv, in 12.5.1949. His childhood was described poetically in poems, dedicated to him by his father, the poet B. Mordechay. At the age of fourteen his first poem was published in the magazine, ‘Hapoel Hatsair’, and at the age of seventeen, when in the last class of high school, his first poetry book was published. He studied Hebrew literature and general Philosophy for the B.A. and for the M.A. degrees at Tel Aviv University, summa cun laude. He took his Ph.D. at Bar-Ilan University, in 1980. From 1971 he has been teaching mostly Hebrew literature in several academic institutions, including Tel Aviv University, Bar-Ilan University, Ben-Gurion University and the Technion in Haifa. Several Ph.D. theses have been written under his guidance.
Until October 2006, Professor Bartana had been the head of the department for Israel’s Heritage in Ariel, The University Center of Sameria. Now he is the Dean of Students in this institution. He teaches also in the Academic College of Kibuzim in Tel-Aviv. He has been editor of several literary magazines, includes ‘Moznaim’, the monthly publication of the Hebrew writers’ Association, and ‘B.Hasofer’. Between the years 1995-2001 he has been the chairman of the Hebrew Writers’ Association, and president of the P.E.N club, Israel.
Ortsion Bartana has published nine collections of poetry, four collections of short stories, two novels, four books of criticism, and five books of literary research. His poetry book, ‘Bird In Hand’, being published in Israel in 1997, is a collection of new and old poems from the last thirty years. 'My Father, an interval', a monograph dedicated to his father and his poetry, was published in 1998. His Poetry book, ‘Love for Balconies Plants’, published in 2001. His last Poetry book, so far, 'Noah's Ark. Maybe', with paintings illustrated by Dani Kerman, published in 2006. His last research book, so far, is ‘End of Century & Beginning of Century’, literary research (2002) now being translated into several languages. New Collection of short stories, ‘Red and Other Stories’, published now (2003) in Hebrew in Tel Aviv, and published in Russian (September 2006). His last published English research is “The Brenner School and the Agnon School in Hebrew Literature of the Twentieth Century”. HEBREW STUDIES, Volume XLV, L.A. 2004.
In the course of the years he has won many literary awards, including the Prime Minister’s Award, Bernstein Award, Wolff scholarship and Brener Award.
His poems, stories and articles, have been translated into several languages, and published in many literary magazines and in many Anthologies in Europe and in the States. ‘A Stroll Behind The House’, a collection of poems, was published in Sweden in 1994. Under the title ‘Bird in Hand' was published in 1999 a collection of his poems in Russian. ‘Hidden Light’, a novel, was published in Sweden in 2001. 'Red and other stories' translated into Russian, was published in Moscow in September 2006.
Ortsion Bartana:
23 Yad Hamahavir St. Tel Aviv, 69510, Israel.
Tel/Fax +972-3-6498660
Tel +972-54-7776403
email obartana@netvision.net.il
אורציון ברתנא סופר, משורר, מבקר ופרופסור לספרות
בינתיים עוד לא צללתי, לא לגמתי, אולי השתכרתי ולו רק מקריאה ראשונית.
היה שווה לחכות, כל היום ומפסח ועד היום ועד בכלל. ולך -היה שווה גם-כן.
זה באמת משהו מיוחד, אחר, שונה שעוד לא נאמר ככה.
על-פניו עמדת באתגר.
חוה
ועוד, אני קוראת ופשוט בא לי לבכות. איך אפשר ככה להגיד ולכתוב.
יורד לתוך הנשמה והדעת, כי זה עץ החיים ומותר האדם בשל השפה. זה נוגע וחזק!!!
אני אומר רק דבר אחד:
זה מה שיש לי להגיד. עכשיו בסדר, אז תמשיכו אתם מכאן.
אורציון יופי, אני שמח לראות את השיר הזה גם כאן.
אני סבור שדרושה הבכרה עצמית גדולה כדי להיות מסוגל לומר "אני מובן לחבירה" והיות "חלקי האלוהי". שיר שכולו היות שם והיות מעֵבֶר. חן
שלום חן.
לגבי זו תפילה. ובאותו עניין, ראיתי את שירי התפילה שלך בבלוג שלך, והם מצאו חן בעיני. האמנתי להם.
ואגב: נו, מה אתה אומר על התגובות?
אורציון, אם כך אין אנו כאן מדברים כי אם מתפילה אל תפילה.
חשובה ומשמחת בשבילי העובדה שמצאו חן בעיניך שירי התפילה שלי כאן, ובייחוד שהאמנת להם. בעצם, מה אפשר יותר מזה.
ולגבי התגובות: אני רוצה עוד להמתין ולראות ולא למהר להסיק. יש כאן איזו דינמיקה שיש לפענח ובכל מקרה אני סבור שדרוש יותר מ"אירוע" אחד במדיה כזו כדי ללמוד משהו. אבל עוד נדבר בזה… אנא המשך במה שהתחלת. חן
שיר חזק. מרגש. אני אוהב בו את הניסיון של בן האדם, בשר ודם לחבור אל הרוח, להינתק מצורכי הגוף ולבוא ולהיות אחד עם מה שאינו מתכלה ומתבלה לעולם. ערים, הרים וכמובן בני אדם – כל אלה אבק ברוח, זמניים. לחבור אל האלוקי הלא ניתן להגדרה כי אין לא גוף ולא ישיגוהו בעלי הגוף, אם לעשות פרפראזה על אחד מעיקרי הרמב"ם. יש לו קצב פנימי, לשיר, מאוד יפה ומתנגן, בין השורות, בפסיחות. וכל הרעיון הזה בהקשר של יום השואה מקבל משנה תוקף כמובן בשל תאי הגזים המקוללים והמשרפות המאוררות שבהן עלו אבותינו אך אתמול בעשן השמימה, לשון חבירה. רני.
אלי, אלי
שלא יגמר לעולם
החול והים,
רשרוש של המים
ברק השמיים
תפילת (שירת) האדם.
רני תודה.
אני עשיתי את המירב שאני יכול. עד כאן מגיעים הכוחות האנושיים שלי. אומר במלים אחרות: לגבי זו תפילה.וכמתפלל אני מבקש שישתתפו אתי בתפילה, למרות שהיא אישית.
תפילה זכה ,אורציון, לא מטיחה לא קובלת רק נוכחות מאירה(כך הרגשתי) ובמיוחד אהבתי שורות אלו:…שריטה אשר חרתה עצמה בלי עור בלי דם "והשורה המסיימת "אני אותך היות" האמנות היא מתת אלוה ממעל, והאמן הוא השוליה של אלוקים. מאוד הזדהיתי עם שירך הוא קרוב לתפיסת עולמי. שיר יפה ונוגע.
חנה שלום,
שמחתי לראות תגובתך. אם הוא קרוב לתפישת עולמך, יש לך עולם טוב, עולם מאיר – למרות כל הקשיים שאסור לנו להתעלם מהם.
זה בדיוק הענין, למרות כל הקשיים! והקשיים הם המבחן, שבו לעיתים די קרובות החסד נראה לעין, והוא נקנה בתפילה הכנה ,בדיאלוג שבין האדם לאלוהיו, זה יכול להתבטא בשיר, ציור ,ריקוד או מילים פשוטות בגובה העיניים -זה מה שנשאר לא?
חנה,
אנא שימי לב למה שבעיני הוא הקשה ביותר – האדם שמגיע למצב כזה של אמונה / אהבה מפסיק להיות הוא והופך להיות משהו אחר, חלק מיישות גדולה ממנו לאין-ערוך ; משהו כמו "ואהבת… … בכל מאודך". אם כן, אתה כבר לא אתה.
כשהוא יגיע למדרגה גבוהה זו הוא לא יראה בכך קושי משום שהאגו שלו (הרצון לקבל שלו)יהיה מתועל לערוץ אלטרואיסטי, מעבר לצבעיו האישיים שלא יתבטלו תהיה בו יכולת הכלה של צבע אחר- האהבה. האור כבר ישנה אותו ומה שהיה קושי לא יהיה עוד.זה לא יהיה ביטול האני אלא הרחבה שלו כמו קשת של צבעים או כמו בד הארוג מחוטים של אור.המנעד שלו ישתנה, אבל זה רק בסוף המסע ואם יזכה גם לפני כן .תודה על הדיאלוג הזה ,אורציון היקר
אנחנו מנסים לעשות את הבלתי אפשרי – לדבר מגרון אחר בזמן שאנו יודעים שלא הגרון שלנו הוא הבעייה אלא לדבר דרך גרון כלשהו זו הבעייה. או אפשר לנסח זאת כך: אנחנו רוצים לצאת סוף סוף מן הכלא של עצמנו באמצעות הכלים של עצמנו. אני חושב שהרבה מאמינים גדולם נשרפו באש הזו.
הגדולה של השפה שהיא יכולה למתוח עצמה עוד ועוד ולהגיע למקומות שהבשר ודם מתקשה להיות בהם. הוא קופץ אליהם ונוגע באיזו הברקה של ניסוח. הניסוח נשאר ואיתו הזיכרון של הנגיעה שהייתה.
אנחנו רוצים לצאת מהכלא של עצמנו אבל הכלים שלנו עדיין לא מוכנים, אבל זאת בדיוק העבודה הפנימית שעלינו לבצע, כדי לא להשרף באש ההשתוקקות – לנסות ולהרחיב את הכלי שיכיל מהות נוספת חוץ מעצמנו, וזאת עבודה לא קלה ולא פשוטה אבל אמיתית
אורציון, קראתי את השיר הזה ובשיר הזה כמה וכמה פעמים. מצאתי בו יופי גדול אבל גם קושי גדול. בתחילה ניסיתי לרדת לסוף דעתך, ובסוף הנחתי לך, ובחרתי לרדת לסוף דעתי.
מצאתי שיר אמוני מלא רוך וקושי בעת ובעונה אחת. היפוך התפקידים בין האל לאדם (הפעם זה האל שנדרש לשמור ולזכור. לקדש?) על אף שהמתפלל נטול עפעפיים וידיים ואף נטול הכח השחור כי הוא "בתוך החוץ" שבכולו, והוא לא-גוף ולא הוא עוד.
החבירה הושלמה: מ"חלקי האלוהי" (כְּחי עדיין?)אל "אני אותך היות" (כלא-חי אבל מעיד?). ע"פ הקריאה הפרשנית שלי, שאצור בה המטען הפרטי שלי, מדובר בשיר קשה ונורא (יפה). תודה.
וזה דברי לך.
מ(שחר-מריו)מרדכי לברתנא.
אני מרגיש את דבריך, ואם המושג "צדק" מתאים כאן – אתה צודק. ראשית, בכך שזו חויה שצריך לעבור או לא לעבור, ולא אני אעבור אותה במקומך, אלא אתה תעבור אותב בדרכך. ושנית, ובודאי, מי שעובר אותה הוא כבר לא-הוא, לא-חי-בדרך קודמת, לא-בשפה ועוד כמה "לא כאלה, שכן אפשר להגדיר רק על דרך אי-ההגדרה כאן.
אבל אני רואה שנוצר בינינו דיאלוג דווקא מתוך התחושה הנוראה של החוויה הזו, שאתה עצמך עמדת עליה בדבריך.
צר לי, אבל מפריע לי שאנשים מוצאים את עצמם, במקום להתמודד עם הקושי. במקום לראות מה באמת הכותב רצה להגיד. והצבעים למשל, הרי אלו הם צבעי הבריאה – כאשר האדם/האל שניהם כמקבילה זהה יכולים ליצור עולמות שלימים – כי הצבעים הם צבעי השמים, השקיעה, האדמה – אלו אינם צבעים אנושיים דווקא – אלו הם הצבעים שבהם צבע האל את עולמו על כל גווני הביניים האינסופיים שלהם – איזכורם מעמיד את הכותב בצלם האל, כי האדם נברא בצלם אלוהים. היציאה מן הגוף משולה בעיני ליציאה האסטרלית למעלה אל שבעה רקיעים. והרי בשיר הזה יש כל כך הרבה פיוס, השלמה, היכולת לצאת מן העצמי לראות את כל האלוהי ולקבל אותו מבלי לפחד, כי היחס לאל היא יראה בדרך כלל, כי האל הוא נורא. הוא מופיע במקרא כאל נקם יותר מאשר כאל המטיב. אבל הכותב משתחרר מתפיסה כזו. הוא מכיר בכוחו הנוראי של האל – והוא אינו מפחד ממנו כלל – בעיני זוהי קבלה אינסופית של הבורא של הבריאה, השלמה עם עצמך ויכולת להמריא אל מעבר לפיזי.
אז באמת, השיר הוא קשה. איני יודעת אם דווקא אני המתמודדת הראוייה – אבל תנסו לחפש את השיר ואת הכותב – והיכן הם מתמזגים עם תפיסת עולמכם – במקום לברוח מן הקושי של התמודדות עם היצירה עצמה.
חוה
מצאתי את השיר מרתק ומאד שונה, אחר,
עם הרבה מיומנות בכתיבה וגם התגובה
של שחר מריו כמו גם כמה מן האחרות.
שיר שמצריך יותר מקריאה אחת,
תודה אבנר
תודה אבנר.
אם אני צריך לבחור מבין השירים שכתבתי שנים רבות ולהציע שוב אחדים מתוכם – ברור לי ששיר זה הוא אחד מן המעטים שאשוב ואבחר בהם, מכיוון שאני רואה אותו כולו אמונה. זו האמונה שאני יכול לחוות.
תפילה עצומה שיש בה הבנה והתרסה קבלה וזעקה .
הכול נכון, אבל לא ההתרסה. אין כאן התרסה. יש כאן קבלה מלאה.
אֲנִי אוֹתְךָ הֱיוֹת.
סוגר נפלא לשיר נדיר. בעיקר בשל העדר האירוניה.
נכון. נכון. נכון.
אין כאן אירוניה. אין אירוניה. לא צריך אותה עוד. לא צריך את מנגנון חוסר-הביטחון הזה.
אין כמו האירוניה והציניות הן כמו רעל לנשמה- נוגדי בטחון נוגדי שמחה
איני מבינה מדוע יש להעיר הערות שאין להם מאומה עם השיר ועוד לחכות לתגובה.
השיר מאזכר מיתוסים רבים – את ההמנון התקווה – את הציפיות שהיו ואת ההשלמה שבקבלה שממילא לחיים יש את הזרימה שלהם. הכותב אינו זקוק לסממנים יהודיים כל שהם – לא להנחת התפילין לצורך התחברות עם האל. ההתחברות היא דרך היצירה ומן הבחינה הזאת הכותב הוא שווה ערך לאל גם במעשה ידיו וגם בבריאה במילים, בצבעים לכל הבריאה כולה. כאשר היראה מסתלקת אין עליון/נחות, יש המשכיות ויש שוויון מוחלט בין האדם שנברא בצלם אלוקים.
יש איזושהי כפירה בכל התשמישים שדת התקנית מחייבת את המשורר הנחתם הצידה כמשהו שבעצם מפריע להתחברות של האדם עם האל. מכיוון שכאשר מוסרים כל המונחים והכלים שאליהם כה הורגלנו רק אז יכולה להיווצר חבירה אמיתית. התחברות אמיתית.
רק בקבלה השוטפת. רק כאשר אף האל הוא צד למחוייבות הזו, כי לא רק האדם הוא שצריך לזכור ולשמור – אלא גם האל מצידו. ורק כאשר כל מה שייחלנו אליו מושם הצידה, כי אין כאן חלום – יש כאן רק היות מן הבחינה של זרם ההיסטוריה ומן הבחינה שההתקשרות היא רגשית ולוגית כאחת – רק אז יכולה להיות חבירה אמיתית.
האדם אינו נטול כוחות ביחס לאל נהפוך הוא – הוא יוצר והוא עושה – הוא החלק האלוהי שיכול להגיע לכל העולמות בדיוק כמו האל לעבור את שבעת הרקיעים אל ההשלמה ההדדית ואל ההכרה כי האדם והאל אחד הם.
לא אחד אלוהינו – אלא אחד האדם ואחד הוא האל. רק בשוויון הזה, כי באל יש את האנושי ובאדם יש את האלוהי רק אז מן המקום הכי פנימי והכי רוחני יכול להתקיים דו-שיח וורבלי, נפשי, רגשי ואינסופי.
לדוקטור חוה שלום
אני מבין מתוך הפוסטים השונים שיש לך קשר מאד מיוחד עם המשורר.
אך לטעמי, קשר זה אינו מקנה לך את הזכות לכתוב כך:
"איני מבינה מדוע יש להעיר הערות שאין להם מאומה עם השיר ועוד לחכות לתגובה."
חיפשתי בין התגובות ולא מצאתי כזו שנכתבה במכוון ובמזיד נגד המשורר או נגד השיר או כזו או שאין לה שום קשר לשיר. תגובה שראויה לפטרונות שלך.
ובכלל, אין לאף כותב שליטה על המתרחש במוחו ובנשמתו של הקורא. תיבת התהודה למילים שונה אצל כל קורא לכן חייבים גם הכותבים וגם "יודעי הח"ן" כמוך בכבוד ובצניעות כלפי הקוראים שמנסים בדרכם ובכליהם להתמודד עם השיר.
ראשית, לא ראיתי כל כך הרבה התמודדויות עם השיר. ראיתי הרבה אמירות על קושי ועל איזושהי בריחה בשל הקושי באמת לנסות ולראות מה השיר מנסה להגיד.
שנית, כוונתי היתה להתרשמויות כמו אם יש כאן אירוניה, או אין כאן אירוניה. בעיני הן מיותרות והן מהוות שוב איזושהי סוג של תיוג שלו ולשיר אין מאומה. אמירות כאלו בעיני הינן מיותרות לחלוטין.
שלישית, המבקר יכול להעביר ביקורת שלילית הן על המשורר והן על קהל הקוראים באם הוא לא צלח את הקריאה. אם אתה מוצא בזה פסול – הרי שזה מעניינך ולא מענייני.
רביעית, אין לי שמץ של מושג מהיכן נלקח הרעיון הזה שיש לי איזשהו קשר מיוחד יותר מאשר מגיבים אחרים עם הכותב. הביקורת כשלעצמה די מגיעה מאנשים שלעניות דעתי ולפי חוסר ידיעתי המוחלטת מכירים את המשורר עצמו. אין כל קשר ספציפי ביני לבין הכותב. אבל מה שכן אני אוהבת מאוד אוהבת ספרות.
חמישית, בעידן בה השירה הולכת ונעלמת, או הופכת למן משחק להתגאות בו או ליצירה של זהות עצמית, או מיצג ממיצגים שונים – זכותי ובמיוחד רצוני להעריך שירה טובה.
שישית, התייחסותי לכותב היא מונח ספרותי, כמו המחבר, או המחבר המובלע או כל מחבר אחר שנמצא במודל הסמיוטי של מעגל הקריאה/כתיבה. אם אתה רואה בזה איזשהו רמז לידיעתי מה הכותב רצה להגיד מן הראוי להוסיף ידע במונחים פואטיים כאלו ואחרים – אצלך כמובן.
מכיוון שהשיר התייחס אלי באופן האישי ביותר, אני מתירה לעצמי להתייחס אליך באופן האישי. יש מה שנקרא הקורא המיומן, ויש מה שנקרא הקורא המצוי. בעידן הפופוליסטי שלנו – נכון הקורא המצוי מגיב. השאלה עד כמה הוא אכן מנסה לכתוב איזושהי אינטרפרטציה של השיר, או שהוא מגיב בהערות המעידות על התחמקות – אם יש אירוניה או אין אירוניה. בעיני אין לזה מקום.
ואחרונה, לא הוערה אף מילה על הצורה בה אני ניסיתי לקרוא את השיר, אלא על רכילות גרידא. ולרכילות שכזו אני רק יכולה להגיב.
עדיף שתתרכז ביצירה עצמה ולא תטרח להטיף לי מוסר. האמן לי – כי נסיון לפרשה היה יעיל יותר מאשר לתהות בסוגיות שאינן מעניינו של השיר.
האם הובנתי? באם לא אני יכולה להיות הרבה יותר ישירה בהסברי על תגובתך.
העיקר – תתרכז בשיר, זה יהיה הרבה יותר פונקציונלי אם אתה מסוגל להוסיף על הנאמר עוד משהו חדש שישפוך אור על הכתוב.
לדוקטור חוה שלום
תודה על תגובתך המפורטת. הבנתי בדיוק.
המסקנה שהסקתי בדבר קירבה מיוחדת בינך ובין המשורר נובעת מתגובותיך לשיריו, ביחוד אלו שהתפרסמו בזמן האחרון ומתגובות המשורר אליך.
טענות רבות יש במקלדתך אל הקוראים שלא הקדישו מספיק תשומת לב ומאמץ לפענוח השירים.
את צריכה להבין, הם קוראים ומגיבים גם למשוררים אחרים כאן בבלוג.
ואת, למרות שאין לך שום קשר ושום יחס מיוחד למשורר אורציון ברתנא ,משום מה מגיבה (תמיד בהתלהבות יתרה) רק לשיריו.
יש לי תחושה שמה שהעיר את תשומת לבך הוא תואר הדוקטורט שלי.
אני מזמינה אותך לעיין בשיר הקודם שפורסם לפסח. בהחלט טענתי בצורה הביקורתית, שאין בשיר הזה מאומה, אשר מדבר אלי. למרות טענותיך הרי שהיו הרבה תגובות של קוראים שכן התלהבו מן השיר ואפילו קוראות שמצאו בשיר דברים מדברים שונים ולא הערתי דבר.
אני, לעומת זאת לא התלהבתי. אז כדאי להזהר מהכללות גורפות.
אם אכן הבנת מדוע ממשיך דו- השיח להתקיים ביני לבינך. גם אני עיינתי בתגובתיך.
אז ככה יש משוררים שאני אכן מעדיפה אותם דליה רביקוביץ, יונה וולך, נתן זך, דברים של ויזלטר, עמיחי, שירים מסויימים של משוררים ספציפיים שחרתו את אותותיהם בי, חלק מהם אני אפילו מדקלמת בעל-פה. אם אתה זוכר אורציון העיר שאלתרמן אהוב עליו והוא מדקלם אותו – עלי אהובה דליה רביקוביץ.
לעומת זאת, יש משוררים שמפרסמים שירים ואת שיריהם אני לא קוראת.
אז כן, אני מודה באשמה, אני חושבת שאורציון ברתנא, משהבשיל שיריו מאוד מדברים אלי.
אגב, האם עלי להסיק, כי מכיוון שהקוראים כותבים גם בבלוגים אחרים, הרי שעיוניהם בשיריו של אורציון נעשים בצורה מרפרפת מתוך איזו מחוייבות. אם לכך התכוונת הרי שדבריך נעים על סף רשעות כלפי המשורר עצמו ואני חושבת שאתה עושה נזק למגיבים.
אורציון ברתנא עונה בעצמו לקוראים שהניסוחים בעיניו הם מילת מפתח, וכי המילים בעיניו הם כלי יקר מפז – הייתי מציעה לך להיזהר בדברים אותם אתה אומר, במיוחד כאשר אתה כותב בשמם של אנשים אחרים, כמו כן לעיין היטב בתגובות, ואולי אף בתגובותיי
נכון, חטאתי, פשעתי יש לי דוקטורט בספרות – אם על זה יצא הקצף – איני מתנצלת עבדתי על זה מאוד קשה.
אגב, אני חושבת שאתה חייב התנצלות – לא לי, לאלה שאתה מדבר בשמם
מהתגובה הראשונה שלך פה ידעתי שאת מטורפת. עכשיו זה ברור ד"ר חוה