מחשבות על ריאליטי

טוב, אז במסגרת עבודה דרמטורגית שעשיתי לאחרונה להצגה שעלתה בתיאטרון הבימה, ("המחלוקת")התעוררו בי כל מיני מחשבות על הז"אנר שכבש את הטלויזיה שלנו בסערה ונדמה שהוא לא מתכוון ללכת לשום מקום. אז הנה לפניכם המחשבות כפי שהגיתי אותן במעין מאמר :

ע"פ לאקאן שלב המראה בהתפתחות התינוק הוא שלב מהותי בו נוצר מימד האגו. זה הרגע בו התינוק נהיה מודע להשתקפותו ולשליטתו בהשתקפות זו. האמונה שהבבואה, הכפיל, היא אנחנו, היא כמובן טעות. ההשתקפויות שמשקפים לנו אחרים, כמו הבבואה במראה, אינן אנחנו.  הבבואה נראית לנו שלמה ואין בה חסר, בעוד שהתחושה הפנימית שלנו היא שאנו עשויים מרסיסים, שאינם מתחברים לכדי שלם. לבבואה יש זהות בעוד שלנו אין. אנחנו דבר שאינו מוגדר, אנחנו "אין" ולא "דבר" שניתן לזהות אותו. לכן אנחנו מעדיפים לזהות את עצמנו עם הבבואה.
ככל שאנחנו מזדהים יותר עם דמות המראה,  כך אנו מנוכרים יותר לעצמנו. מתרחקים מעצמנו, מהרצונות ומהצרכים שלנו, ומאמצים את הרצונות ואת הצרכים "שלה". אנחנו עסוקים בקיום הדימוי שהתרגלנו לראות בו "אני" ועובדים עבורו בפרך. החברה הקפיטליסטית מייצרת עבורנו את הצרכים, מתחזקת את הרִיק. הפרסומות והתכניות גורמות לנו לרצות עוד ועוד ולהרגיש כל הזמן שאין. הניסיון למלא את החלל הפסיכולוגי האנושי – הבור שבבטן, הרִיק והפחדים – בתחליפים, לעולם לא מצליח וכך הצריכה לעולם לא מסתיימת. התוכן והמהות הופכים להיות משניים, רק הצורך מקבל את הנפח, ובעקבות כך הרגש מתקהה, ונשאר רק הדחף היצרי, האנושי- ראשוני להתקדם, לקחת, לכבוש, לדעת, לנצח, לדרוס.
הצורך הבסיסי והאנושי בשליטה על הכאוס הבלתי מובן של הקיום מייצר דרכי התמודדות שונות ומשונות. אחת מהן היא האגו, שמתקיים במרחב האשלייה של שליטה בגורלו. מובן ששליטה זו היא מקסם שווא, חזיון תעתועים של האגו, אולם אשלייה זו מובילה אותנו כאנשים פרטיים לאורך כל חיינו הבוגרים, וניצבת בחוד החנית של התרבות המערבית.

אחד התוצרים הדומיננטים במאה ה21 של חברה מערבית קפיטליסטית רדופת מקסם שליטה זה, הוא תכניות המציאות, הריאליטי. תכניות אלה הן למעשה המשך מחופש היטב של זירת הגלדיאטורים ברומא העתיקה, אותו ספורט לאומי שאפיין תרבות הדוניסטית ומושחתת שהייתה מוכנה להשתמש בבני אדם חסרי אונים לצרכיה ההמוניים. גיבורי הריאליטי היום הם הבבואות של הצופים,השתקפויות שמאפשרות לנו לחוות את אשליית השליטה.

ואיך זה קורה בפועל? תוכניות המציאות, מעצם הגדרתן, אמורות לשקף את המציאות כפי שהיא וללא התערבות חיצונית. אבל ככל שהז"אנר מתפתח ומשתנה, כך גם התערבות ההפקה במעשי המשתתפים הולכת וגוברת. תוכניות המציאות כיום אינן תוכניות תיעודיות נטו. חלקן מפתיעות את המשתתפים בהתפתחויות מוכתבות שבוחנות את תגובותיהם, חלקן ערוכות בצורה שמקדמת מתמודד אחד על חשבון מתמודדים אחרים, בעיקר בתחרויות בהן הצופים מנפים את המתמודדים. אין ספק שמפיקי תוכניות המציאות עורכים את התוכניות בצורה מגמתית, ובונים מהאנשים הרגילים שבהן דמויות טלוויזיוניות – גיבורים ונבלים, התכניות מציגות את האירועים שעוברים על המשתתפים בצורה שמסננת אותם ומציגה רק את מה שמתאים למפיקים להציג לצופים בבית. בנוסף, הפקת התוכנית מתכננת לפרטי פרטים תחרויות, אירועים מיוחדים, וסיטואציות, כדי לגרום למשתתפים להגיב בצורה שתתאים לקו אליו שואפת התוכנית להגיע. למרות שז"אנר תכניות מציאות נוטה לעטוף את עצמו בחזות פלורליסטית פוסט-מודרנית המשקפת את המשחק האנרכי נטול הגבולות, ליוצרי התכניות והמפרסמים תפקיד חשוב בהבניית מסרים חברתיים-תרבותיים, כלכליים ופוליטיים, המחזקים את יסודותיה של הגמוניית התעשייה הקפיטליסטית. יצירת התחושה אצל הצופה שהוא אחראי, מחליט, שופט, מייצרת בהכרח את מחוייבותו המוחלטת לתהליך, גם במישור השקעתו הכלכלית. לצופה נדמה שהוא קובע, שולט בגורל, מנצח את "האלים" (מעין גיבור טראגי מודרני עלוב). פעולת הריאליטי המערבת את הצופה ככח משפיע על המרחב, משמשת ניגוד משמעותי לחוויתו האזרחית כנטול השפעה ממשית במרחב הפוליטי. הטלויזיה מייצרת תמונת מצב בה הקונפליקטים הם פתירים, קצרי טווח, בניגוד למציאות החברתית-פוליטית-אנושית שהיא כאוטית, מבלבלת ומעוררת חרדה.