ואף על פי כן כתוב אכתוב משוררת. ועוד הגדרות שלא זה הזמן והמקום
מול עצם בלתי מגורמת
יושבת ילדה לשארית חייה.
מדפדפת בספר שמונח מולה,
להשקיט את פעימות הבטן המורעבת
שאינה יכולה להסתפק במה שהוגש לה
להשביעה.
מן הכסא אל הרצפה משתלשלות רצועות גופה
חסרות את החומר המאחה גוף ולב.
כפות רגליה דופקות במרצפות העולם.
עיניה סופרות מלים. ומאבדות את הספירה.
דפדוף הבטן מנסה לעכל
זמן אינסופי מונח על הצלחת בצד העצם.
תקתוק המלים בספר מפוגג את השתיקה
וקודח חור מתמשך בבטנה.
באחרית מאבק מתמשך בין גוף מתמרד לבין נפש צמאה
לַלטיפה שבקצה האכילה
נגרמת העצם עד דק
מתפוררת יחד עם הגוף לאפר, אותיות ואבק.
החומר המאחה. נפלא.
היי קרן
יש בשיר שלך את האין…
את האין של העצם, של החיים שנגרסים , מתפוררים
להתראות טובה
תודה טובה שראית את האין, לא פשוט לזהות אותו….
"נגרמת העצם עד דק / מתפוררת יחד עם הגוף לאפר, אותיות ואבק."
כל זמן שזו לא הנפש, גם כשהמציאות עוברת השירה נשארת…
כן אמיר, נדמה לי לפעמים שבתוך המלים אני עוד מוצאת חתיכות מהעצמות האלה שבקושי יכולתי ללעוס
שיר עצוב, כואב.איזה רעב, לכל.
"רצועות גופה", מצמרר.
תודה לוסי על תגובה חזקה שכזו
יש פה דברים יפים ועזים, כבר מההתחלה היוצרת תקבולת מצמררת בין העצם לבין הספר. נראה לי ש"מעיניה סופרות מלים" ואילך כדאי עוד ללטש.
את יודעת, זה חיים שלמים שאני מנסה ללטש את העצם הזאת והיא עדיין מחוספסת לי בגרון
לַלטיפה שבקצה האכילה– זה יפה ויש עוד הרבה דברים יפים, שאני מבחינה בהם רק עכשו בקריאה שניה ונינוחה.
תודה סבינה
למרות רשרוש הדפדוף ולמרות הקשות הרגליים על מרצפות העולם – ואולי דווקא בגלל זה – יש בתמונה הזו שקט סואן, שקט של בדידות, כמו לראות מישהו צורח (בטלוויזיה נניח) בלי לשמוע אותו.
הוא מהדהד, השיר
הוא יפה מאוד
גם תגובתך מהדהדת. תודה
גם תגובתך מהדהדת. תודה
הרעב הזה…
שיר נוגע בשורשים הכואבים.
שמחה שעלה למסך וזכיתי לקרוא אותו
שמחה שעלה למסך וראית אותו
שמחה שעלה למסך וראית אותו