ואף על פי כן כתוב אכתוב משוררת. ועוד הגדרות שלא זה הזמן והמקום
בדרך מירושלים לתל אביב
מונית שירות מתאמצת להתמלא.
אחד, סופר מטבעות כסף, כאבי,
שמרשרש תדיר במטבעות כיסיו
להחניק את קולות השקט המתפרץ
אחת, נאנקת על רגלה הכואבת, כאמי,
הנאנקת תדיר בכאבי גופה להחניק כאבי הנפש
שניים זרים מאחור נרדמים זה בזה,
ורק גופם מכיר את הקרבה
המונית מלאה בעצמה עד אפס מקום להכילני
מונית משפחתית בעולם משפחתי ביקום משפחתי
להיכן להביט,
שלא יהיו שם?
שיר יפה!
שיר ציורי מאוד. נוכל להימלט במונית (משפחתית או לא) עד קצה העולם. מהורינו ומעצמנו לא נוכל.
אכן אכן מיכל, ועל זה בדיוק השיר
ראית לתוכו
לא חשבתי על זה כך אבל אני מסכימה. אני חושבת שבכל מקום יש משהו שמזכיר לנו את הבית. גם במוניות.
אני חושבת, שירי, שאולי הבית פשוט מחפש דרכים להיות זכוּר,וכך כמעט בכל מבט הוא יכול להופיע
אהבתי את התאור הפואטי הזה של מונית שירות. הרי קורים שם כל כך הרבה דברים מעניינים (כמו שכתבת) שפשוט חייבים להקדיש לזה שיר.
אהבתי.
תודה שירי
עכשו אני מחכה לשיר שלך על הנושא…
הו ! שלום לך !
שיר יפה
ובמהירות שהמוניות האלה נוסעות אכן להיכן להביט.
עדי עדי
זה כל היופי, שהן נוסעות כל כך מהר שמוכרחים להביט על מה שקורה בפנים
היי קרן
כשאני יושבת בן אנשים זרים, אני מחפשת להתמלא כדי לא להשאר זרה -לעצמי.
השם מונית משפחתית נותן לזה המון -חמלה- כי זה להזכר ככה אבא, ככה אמא.. כולם משפחה… אבל גם במשפחה יש זרות…
השיר שלך מעורר בי את האופל -של ביחד, צמוד צמוד לעומת הזרות שזרוע בחיינו.
בנתיים להתראות טובה