תרצה בארץ המולים

היה לי חלום ובחלומי באו אלי כל הוצאות הספרים ודפקו לי על הדלת. באו, דפקו, צלצלו, התחננו, תרצה, תרצה, תבואי אלינו, תפרסמי אצלנו, רק אצלנו. אם תחתמי אצלנו חוזה לשנה, אנחנו נמכור לך את הנשמה. אם תחתמי אצלנו חוזה לשנתיים, לא תקבלי אחוזים הוגנים. אם תחתמי אצלנו לשלוש שנים, אנחנו נמחזר בסופו של דבר את כל הספרים שלך עד שלא תראי רווחים. בואי, בואי, הם לחשו, קראו, פיתו אותי בהבטחות חסרות כיסוי. 
לבסוף נעניתי להוצאת ספרים "קומבינה", נכנסתי אליהם, כי היה להם את הלובי הכי גדול, הכי יפה, הכי נוצץ. הלובי היה שטוף אור, כנראה בגלל זה קוראים למקומות האלה הוצאה לאור, היה להם חשמל בשביל כל המדינה. אבל אחרי שנכנסתי קלטתי שהמזכירה קצת אנטיפטית. "ספר ראשון?" שאלה אותי בבוז, מבט בוחן. "כן" עניתי בחיוך נאיבי, מאושרת עדיין. היא ענתה לכמה שיחות, התעלמה מקיומי ולאחר שייבשה אותי לחלוטין, שתיתי כמה כוסות מהקולר, כנראה בשביל זה יש קולרים בחדרי המתנה, פנתה אלי ואמרה :  סופרים מתחילים, קומה חמישית. אמרה וגירשה אותי בכוח אל תוך המעלית. עליתי במעלית עם עוד מספר כישרונות מתחילים, שהגעתי למחוז חפצי המעלית הכריזה שהגעתי למחלקת העושקים. באותה קומה ישבו מלא משוררים וסופרים מתחילים עם כתב היד שלהם ביד וחיכו לטיפת תשומת לב. התור היה מאוד ארוך ונראה נצחי מהנקודה בה עמדתי, אך לבסוף הגיעה אלי טיפה גמדית. אני טיפה, הציגה את עצמה בקידה. טיפה?, תהיתי. טיפת תשומת לב, זה מה שתקבלי כאן, חמודה, אמרה לי ומשכה אותי אחריה למשרד.
נכנסתי למשרד ושם ראיתי על השולחן כל מיני חוזים שונים ומשונים. את לא חייבת לחתום בפגישה הראשונה, אבל רצוי, פתחה הטיפה. הסתכלתי בכל החוזים עם האותיות הקטנות עד שיצאו לי העיניים, בשלב מסוים הייתי מוכנה להשבע שאלו לא אותיות, כי אם להקת נמלים שהסתדרה יפה יפה על הדף. זה חוזה סטנדרטי? שאלתי ונפנפתי בערימת הדפים. כן, זה חוזה סטנדרטי, את נותנת לנו זכויות יוצרים ואנו חולבים ממך את הכסף, עד האגורה האחרונה, ענתה הטיפה. זה לא נשמע הוגן, התרעמתי. אלה החיים, השיבה הטיפה. אל תדאגי, את תלמדי, הגעת לטובים ביותר, הבטיחה. הסתכלתי מימני ושמאלי וראיתי דבר מוזר על השולחן שלה. היה לו קרניים וטפרים ועור עמוס בקשקשים אדומים, דרקון?, שאלתי את עצמי. הם לא נכחדו?, יצורי אגדות. 
שאלתי את הטיפה : מה זה?. והיא ענתה שזה חוזה דרקוני, שיש אותו לכל הוצאת ספרים, שזה מה שמקובל ולמה דווקא אני, משוררת מתחילה חייבת לשאול כל כך הרבה שאלות. התקפלתי במקומי, מבוישת, מפוחדת, לא בטוחה מה עליי לעשות עכשיו. החדר היה עמוס בעשן סיגריות סמיך, על הקירות היו תלויות תעודות ממוסגרות, תמונות וחפצים בלתי מזוהים. היי, טיפה, קראתי אבל היא התעלמה ממני, שקעה בסוללארי ונעלמה. שלחתי יד לתוך הסוללארי והוא שאב אותי, הגעתי לחדר עם מוסיקת מעליות, רינגטונים ריחפו באוויר ובחור מלוקק קיבל את פניי. ברוכה הבאה, את תרצה ספקטור, נכון? שאל בהתלהבות. מנין לך? שאלתי. זה החלום שלך, הסביר בביטחון. אני רני רינגטון רוצה להציע לך הצעה חד פעמית!, אקסלוסיבית, הוא ממש צעק לי לתוך האוזניים. נו, נשמע, אמרתי ביובש. ספרים זה פאסה, התחיל. אנחנו בעולם הסלולאר רואים את העתיד, למי יש זמן, כוח או כסף לקנות ספר שירה שלם? הוא שאל ועשה פאוזה, כאילו באמת ציפה שאשתף איתו פעולה. במשך דקות ארוכות היתה שתיקה מבוכה, הוא עמד מולי בחיוך קפוא ולא הוציא הגה, לבסוף נכנעתי והשבתי : לאף אחד. בדיוק! לכן אנחנו הבנו שמה שצריך זה לשווק שירים בSMS, יהיו שירים בודדים ותהיה חבילה שלמה, ספר שירים שישלח בSMS לכל דורש! הוא צווח בהתרגשות. 
אה? אה? גאוני, נכון? שאל. לא התלהבתי. את תמכרי לנו את הזכויות ואנחנו נשווק את השירים שלך בSMSים לקהל הלקוחות שלנו!, הבטיח. את רק צריכה לחתום איתנו על חוזה שמנקה אותך מזכויותיך, משהו סטנדרטי, אמר בביטול. פתאום הרגשתי מחנק, זיעה, העולם הסתחרר עליי ונראה כמו חוזה אחד גדול, דהרתי בכל כוחי לעבר דלת היציאה ואחרי דהרו כל האותיות הקטנות שהפכו לנמלים טורפות. אני, רצה, בכל כוחי והנמלים עוד רגע משיגות אותי, צרחתי, צווחתי, עזרה, עזרה, אנשים טובים!, קחו ממני את החוזים האלה!! צרחתי ומצאתי את בעלי מעליי. מסתכל עלי בעיניים טרוטות. תרצה, את בסדר? שאל. כן, כן, הסמקתי. צעקת משהו..הוא ניסה לחבר את המילים לדבר הגיוני ולא הצליח. עזוב, סתם חלום, אמרתי בחיוך וחזרתי לישון. טוב, סתם חלום, אמר וחזר למקומו. אני כנראה אמשיך לחכות שמישהו ירק לעברי…