או איך שקוראים למישור הגדול כותבת
היתה גאות.
כלבים נבחו בחשיכה, החלפתי את סדיני
המוכתמים, הבית מול הואדי. שמש בוקר אכזרית. הכל התקרב
כמו מבעד לזכוכית מגדלת, הריח החריף נבט בנחירי
כמעט וברחתי. אולי היתה זו, עירות מדומה.
הבטתי בחלון המסורג
מכוניות הפיחו עשן ברחובות המתעקלים
כמו אות קירילית עצובה.
אינני זוכרת דבר יותר. גם ריח הגוף כמו ריחות
התבלין ופרחי השדה והחול הרטוב נשכח.
מה אתה עושה עכשיו
אביר חזיר שקרן אפולון
רימת תולעים מכסה את תלתליך.
איני יכולה לשאת
את נעוריך המשתלחים המתפתלים על ראשך
כנחשים קדמוניים.
אוהב את הרטוריקה שלך. אות קירילית עצובה קרובה לליבי ולשירתי .
קרובה לשירתך? סיגנונה שונה משלך לחלוטין.
ועוד משהו… השיר הזה לא יותר מנחמד חלשלוש מה .מה עם חוש הביקורת?
השיר לא קרוב לשירתי, אבל השורה על האות הקירילית העצובה כן.
אהבתי מאד- אולי זה כי אני בורה בכל הנוגע לשירה אבל עדיין מותר לי להגיב- כי זה האינטרנט. כלומר זה אחד השירים שאני מרגישה שאני מבינה כמעט במלואו ולא הייתי מחסירה פסיק (זה דבר טוב או רע בעצם?)