רן יגיל סופר ועורך
|
|
|
|
|
|
רומן מפתח שאינו יצירת מופת
המנדרינים, מצרפתית: צבי ארד, הקיבוץ המאוחד-ספרית פועלים, 608 עמ'
כל דיון בסימון דה בובואר וז'אן פול סארטר בורח, תמיד, מהטקסט אל הקונטקסט; או אז נכנסים לדיון מושגים שנתרוקנו מתוכנם בשל כלליותם, כגון פמיניזם ואקזיסטנציאליזם, והיצירה עצמה נשכחת. אני מבקש לעסוק בטקסט, דהיינו ביצירה עצמה, 'המנדרינים' של סימון דה בובואר.
ההוצאה המחודשת של הספר העניקה הזדמנות לחיטוט ביצירה רחבת היריעה הזאת. הרומן מתאר את חיי האינטלקטואלים הצרפתיים בצרפת שלאחר מלחמת העולם השנייה. במרכז הרומן קיימות, בעיקר, שתי דמויות: הנרי, העיתונאי והסופר, מעין וריאנט רחוק של אלבר קאמי ואן הפסיכואנליטיקאית, וריאנט רחוק של סימון דה בובואר.
מעלתה של היצירה בכך שהיא מצליחה להעביר את רוח התקופה. זהו עולם שבו מגלה האינטלקטואל הצרפתי הגא בתרבותו, באמנותו, בספרותו, שבעצם הוא שייך לאומה מסוג שני ושלישי; שבעצם הוא מצוי בתוך הקשר לאומיתרבותי התלוי במעצמות אחרות, גדולות, ועליו להיגרר, אם ברצונו להיות מעורב ולפעול. כלומר, עליו לבחור: ארצות-הברית או ברית-המועצות. מי שיפנה ימינה, יהא כרוך אחר האמריקאים; ומי שיפנה שמאלה, יהא כרוך אחר הרוסים. ומה על מי שמבקש להישאר נייטרלי, שקול? כמו הנרי, הוא נידון לחיבוטי קבר וקיתונות של בוז מצד שני המחנות, בעיקר אם יש לו איזה מעמד ציבורי. האחד יראה בו פשיסט בוגד, והאחר קומוניסט במסווה של אינדיבידואל.
כוחו של הרומן נובע גם מן הדיאלוגים המפותחים שבו, המתארים לעילא את השיחות הפתלתולות שהשמאל הצרפתי אוהב לנהל בבתי קפה ובמסעדות. תיאור ערבי הספרות בסלונים המצועצעים, סלידתם של הסופרים המדוברים מאותם סלונים, אבל תלותם בהם; גאלות, בכורות בתיאטרון, שבהן כולם באים לראות ולהיראות, לפטפט וללבן סוגיות, מפגשים של ועדים בתוך מפלגות, המנהלים שיחות אידיאולוגיות ארוכות ומצפוניות – כל ההתרחשויות האופייניות האלה מאכלסות את הרומן. לפתע הדבר חי לנגד עיניך: הפוליטיקה והספרות. האם ללכת עם הקומוניסטים, או, לחלופין, לוותר על כך ולשתף פעולה עם הגוליסטים? ההכרעות הפוליטיות, כדרכן, חודרות לחיים הפרטיים.
סמליות רבה קיימת בעובדה שאן, הפסיכואנליטיקאית הצרפתייה השקולה, צריכה לפתע להכריע בין בן-זוגה לחיים, הצרפתי, רובר, וריאנט רחוק של ז'אן פול סארטר; לבין מאהבה החדש, האמריקאי, לואיס וריאנט רחוק של הסופר נלסון אלגרן משיקגו. לואיס הוא זה שפותח בפני אן, למרות היותה אשת העולם הגדול, מרחבים אל עולם אחר, לא מוכר, מקנדה עד מכסיקו.
שתי הדמויות הראשיות ברומן, הנרי ואן, בנויות היטב. באשר לדמויות המשנה מן המעלה הראשונה, האחת אינה מפותחת כל צורכה, למרות הפוטנציאל הגלום בה. זו דמותו של רובר, שהפך למעין גורו של השמאל, כהן מבודד במבצרו, חדר-עבודתו, והכתיבה היא לו סוג של תרפיה, או אובססיה. דמות המשנה האחרת היא פול, חברתו לחיים של הנרי לאורך הרומן, זו המאוהבת באהבה, זו שבנתה לה מגדל פיקטיבי של שאלות ותשובות כדי להבין את הסובב אותה.
היא בנויה כדמות משנה חזקה, הממלאת את דפי הרומן ברומנטיקה-נשית בתוך הקשר מנוכר. מדהים להיווכח כיצד הצליחה סימון דה בובואר, מי שחתומה על אחד מספרי התשתית בתולדות הפמיניזם, 'המין השני', לתאר דמות הפוכה לחלוטין מן האידיאל שלה; דמות פתטית, היסטרית, נירוטית, תלויה, המדחיקה את עובדת הזדקנותה, החמצת החיים שלה כזמרת, שהרי לטענתה היא חיה את חייה אך ורק למען הנרי. יש לה הרבה חדרים משלה, אבל אין לה חיים משלה. היא קיימת רק בשבילו ולא אִכפת לה, רק לכאורה לא אִכפת לה, שהוא כבר מזמן אינו שוכב עִמה, ובוחר לשכב עם נשים אחרות ואף לחיות עִמן.
לבסוף היא מבכה את אובדן יופיה, את אובדן אהובה, את אובדן האהבה, ומשתגעת לגמרי. היא אינה מתאבדת, אלא מתאשפזת. כאשר היא חוזרת אל החיים בחוץ, היא אינה אותה אישה. היא הופכת למעין בובה ממוכנת, מי שאיחו את קרעיה ביד מאומנת באופן טכני, עקר וקר. דה בובואר, בעצמה אנטיתזה לדמות כזאת, מצליחה כאן, אולי בשל אחדות הניגודים, להעביר את דמותה של פול במלוא העוצמה.
נקודה רגישה נוספת היא הטיפול בזמן המודרני, השונה מן הזמן במאות הקודמות. כיצד ננצל אותו באותם שבעים-שמונים-תשעים שנה שניתנו לנו במקרה הטוב. מה נכון, או לא נכון לעשות, ומה מקומו של האינטלקטואל הכותב, העוסק במילים, בעולם שבנוי ברובו על גירויים חזותיים; מהו הטעם בכתיבה בעולם הבנוי כולו על כוחות הרסניים טוטאליים כמו פצצות אטום? למי כותבים?
שאלות אלה נראות היום בנאליות. צריך לזכור שסימון דה בובואר מעלה אותן בזמן-אמת, פוסט מלחמת העולם השנייה. בעצם, היא מן החלוצים של הרהורים אלה. הגיבורים שלה, ובעיקר הנרי, מתחבטים בערך של מעשיהם. הם מצרים על הזמן המועט שבידיהם, למרות שהם מכלים אותו בשיחות חולין על ימין ועל שמאל. נראה, כאילו חייהם מצויים בדדליין: צריך להספיק, חייבים להגיע.
אף כי אני רואה עצמי כאקזיסטנציאליסט מובהק מבית מדרשם של סארטר ובובואר, יש להודות על האמת, הרומן הזה אינו שלם ואינו מושלם. אין זאת יצירת מופת מדרגת 'דרכי החירות' לז'אן פול סארטר. עיקר הבעיה נעוץ בהיות היצירה רומן-מפתח, דבר המקשה עליו להעפיל אל פסגות האיכות. הרי בכל רומן-מפתח יש משום הרכילות וההצצה. בובואר עושה בזה שימוש פואטי ואף מרחיקה עדותה באשר לשתי הדמויות הגבריות: הנרי ורובר, כשהיא הופכת את קאמי וסארטר למעין עיתונאים-סופרים מעורבים בפוליטיקה הפנימית של צרפת, עוד יותר משהיו באמת. הדבר אינו מיטיב עם הספר. נדמה, כי דה בובואר, ברומן הזה, מנסה לפרוט את הרעיונות האקזיסטנציאליסטיים המורכבים והמפותלים לפרוזה פשוטה, שטוחה יותר, פופולרית, והדבר עומד בעוכרי הרומן.
עוד דבר צורמני ביצירה זו: הנטייה של דה בובואר לנוסטלגיה. היא חוזרת ומציינת שפעם, בזמן המלחמה, בימי הרזיסטאנס, היה רגע שבו הכול, אולי, יכול היה להשתנות, אך הרגע הזה הוחמץ. נטייה זו אינה קיימת אצל סארטר, ואולי זאת אחת הסיבות לכך שהוא עוצר את הטרילוגיה הידועה שלו בזמן המלחמה, בחלק הקרוי 'מוות בלב', הזרם התודעתי של ברינה הקומוניסט, שנשבה בידי הגרמנים. לסארטר היתה תוכנית לכתוב חלק רביעי שלאחר המלחמה, אבל הוא זנח אותה; אולי מפני שחשש מנוסטלגיה, כי רצה להתרחק ממנה כמו מאש. בכל אופן, נוסטלגיה ביצירה אינה דבר רע כשלעצמו, אבל נוסטלגיה ואקזיסטנציאליזם אינם הולכים כל כך ביחד; שהרי באקזיסטנציאליזם אתה מתייאש וממשיך הלאה, מתייאש וממשיך הלאה. המלחמה היא עוד שלב. יוצא אפוא, שהנוסטלגיה מעקרת את התיאורים האקזיסטנציאליסטיים החזקים של דה בובואר.
הנוסטלגיה באה לידי ביטוי בהעלאת דמותו של דייגו החבר של נדין, הבת הגחמנית של רובר ואן אשר עונה ומת בזמן המלחמה. הנוסטלגיה קשורה גם בדמויות נוספות מתנועת ההתנגדות, שלא שרדו את המלחמה, והן מהלכות כמתות-חיות לצד הדמויות החיות ברומן, אף שמוטיב זה אינו מפותח כל צרכו.
יתר על כן, ברומן קיים צד של חיסול חשבונות: קבוצות אלימות וקטנות מן השמאל מחסלות חשבונות פוסט מלחמת העולם השנייה עם מי ששיתפו פעולה עם ממשלת וישי והנאצים. זה, כמובן, אינו מרכזו של הרומן, שהרי מרכזו הוא האינטלקטואלים התועים בהווה, אלה שליוו בעבר את תנועת ההתנגדות. לכן, תמוהה הפנייה הנוסטלגית אל העבר בפרק הלפני אחרון. דמויות צדדיות וקיצוניות כסזנאק וונסאן תופסות לפתע משקל מרכזי דווקא לקראת הסוף.
הפרק הזה מעניין כשלעצמו, אבל הוא נראה תלוש-מעמד, כולו קריצה אל סוג של פופוליזם המתאים לכתיבת ספרי מתח ומותחני ריגול, והוא מסתיים עם גופה בנהר. נראה כי דה בובואר ביקשה לשבות את לב קוראיה בחריגה ז'אנרית שלא ממין העניין, חריגה נוסטלגית המסתיימת באקורד מתוח, שאינו אמין כלכך.
הפרק החותם את הרומן, הפרק הקצר ביותר, התמציתי, יש בו משום פגם גדול עוד יותר. הרומן כולו מסמר שיער ביחס שלו למשפחה. האינטלקטואלים, המנדרינים הצרפתיים, בעטו במושג זה. הם מנהלים חיים פתוחים של אהבה, מלאי כאב, תוך ויתורים גדולים. אין משפחתיות. אך דווקא בסוף הרומן, הנרי ההולל מתחתן עם נדין הסוררת. היא בהיריון, ושניהם עוברים לגור עם רובר, המיואש מן העולם, ועם אן המפוכחת; וכל הארבעה האלה, שעד אתמול לשונם היתה כחץ מושחז נגד דרכי העולם והתנהגויותיו, עונים לצו המסורתי הבסיסי ביותר ומגדלים את הילדה הנולדת. לפתע חוזרת המשפחתיות לתמונה, וגם זה נראה לא אמין. כל הפרק כולו מידרדר מנוסטלגיה אל עבר הרומנטיקה, וכך מופרכת אמינות נוספת כיצד דמות אקזיסטנציאליסטית, מפוכחת ויציבה, הופכת לשיכורה בשל אהבה לסופר אמריקאי. היא נשכבת במיטה עם צנצנת רעל קטנה וחושבת לגמור עם זה, תוך הרהורים נוגים.
כדאי להעיר משהו על הופעת הספר מחדש. הספר אין תוכו כברו. העטיפה של תמיר להב-רדלמסר חדשה ויפה, אבל התרגום של צבי ארד (מתרגם מצוין מן העבר, למשל, 'ארבעים הימים של מוסה דאג' לפרנץ ורפל), הוא בלתי-עביר. מישהו בהוצאה אולי רצה להקשות עלינו בקריאת 'המנדרינים'. התרגום הוא משנות החמישים, ונראה כי לא נגעו בו ולא ערכו אותו כאז כן עתה. הוא רצוף שגיאות תחביריות ודקדוקיות מביכות; אותיות נדבקות לאותיות; הוא רצוף מלים שכבר אינן בשימוש מזה עשורים, וזה כל כך חשוב ברומן שבמרכזו דיאלוגים ושיחות, שהלשון, אוי הלשון, תהיה אמינה.
אני מבין שהדמות של סימון דה בובואר פופולרית בשל לימודי המִגדר (ג'נדר) והפמיניזם, אבל נראה לי שצבי ארד עצמו היה מתפלץ לאור פרסום גולמי זה של הרומן. הוא לא היה צריך להופיע כך בשנות החמישים, וחבל עוד יותר שהוא מופיע כך אחרי יותר מארבעים שנה.
המסה של אלי בן-גל, המצורפת בסוף הספר, מעניינת, אבל אינה שופכת אור על 'המנדרינים'. כל כולה מעין כתב אפולוגטי של בן-גל על סימון דה בובואר כאינטלקטואלית צרפתייה רדיקלית של השמאל, שתמכה בזמן-אמת במדינת ישראל. מה עניין 'המנדרינים' לעניין ישראל? יש פה רוח של לוקאל-פטריוטיזם, שמקומה לא כאן.
אני רואה בספר זה מעין לוויין עב-כרס ליצירות המופת של האקזיסטנציאליסטים. היצירה מומלצת בעיקר למי שרואה עצמו בן-בית בתפישה זו, מי שהוא אקזיסטנציאליסט מובהק. אחרים עשויים להסתפק ב'הקיר' לסארטר או ב'הזר' לקאמי.
ז'אן פול סארטר וסימון דה בובואר ביקשו להיות המצפון של העולם, תחושה זו צפה ועולה ב'המנדרינים'; אבל דווקא היום, כאשר העולם הפך לכפר גלובלי, והזוועות בפינות השונות נראות לעיני כול, אנו מבינים, לצערנו, שאין דבר כזה המצפון של העולם וששום יחיד אינו יכול לשמש בתפקיד זה.
מאמר מרתק ומאלף ומתמקד בנושאי הליבה של הספר ושל הרעיונות והשקפות העולם שהולידו אותו. כבר השם מעלה נקודה חשובה: רומן מפתח אינו בהכרח יצירת מופת – ולהיפך.
סימון דה בובואר זכורה לי לטוב בעיקר בשל ספרה 'המין השני' שבו הציפה את בעיית ההתייחסות אל האישה כאל 'המין השני' (באנגלית שם הספר THE OTHER SEX- ג"כ מינוח המדבר בעד עצמו), עם כל מה שמשתלשל מכך, דהיינו: הראשון הוא כמובן הגבר. האישה היא רק מעין 'וריאציה' על המודל הנכון…
ויפה שהזכרת את שפת התרגום, הדקדוק, התחביר המסורבל, השגיאות, העדר העריכה וההגהה. בלתי נסלח!! בהקשר לכך, אציין שהספר שיצא בארץ ב-73, "תפארת" של נבוקוב, שעליו כתבתי לא מכבר ופרסמתי מעל במה זו, חף מכל שגיאות הגהה ודקדוק למן העמוד הראשון ועד האחרון. בהתחשב בג'ונגלים של שגיאות ורישול בכל כך הרבה ספרים בהוצאות אחרות – זה בהחלט ראוי לציון.
שאפו, רני, על המאמר..
תלמה היקרה, אני מודה לך על שקראת והגבת. זה באמת מאוד משמח אותי וחשוב לי. אשמח מאוד אם תכתבי עבור הבלוג הספרותי מאמר נוסף. קיבלתי הרבה תגובות טובות במערכת על המאמר האחרון שלך. בלי לחץ, אך אנא חשבי על כותר שמרתק אותך. סוף שבוע נהדר ושבת שלום, רני.