רן יגיל
סופר ועורך, יליד תל אביב, 1968. ספריו: מות סנדלרים (תל אביב : "עקד", תשמ"ח 1987). שירים: מחשבה אחת קדימה (רמת גן : ליריק ספרים, 1988), ארז כמעט-יפה : וסיפורים אחרים (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ו 1996), ז'אק (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1998) נובלה ביוגרפית על הזמר הבלגי ז'אק ברל, סוף הקומדיה : תריסר סיפורים (תל-אביב : "ביתן", תשס"א 2001). נקישות ורמזי אור : מדינת ישראל נגד נח שטרן : רומן (תל-אביב : "עמדה/ביתן", תשס"ג 2003) הרביניסט האחרון רומן (בני-ברק : הקיבוץ המאוחד, 2006)
אני ואפסי רומן (ירושלים: עמדה/כרמל, 2008). עריכה: הצעיף האדום /
יעקב שטיינברג ; בחר את הסיפורים והקדים מבוא: רן יגיל (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1997). בואי כלה : סיפורי חתונה (ירושלים : "כרמל", תשס"א 2001) <בשיתוף
ירון אביטוב
טעם החיים : אנתולוגיה של סיפורי אוכל (ירושלים : "כרמל", תשס"ב 2002) בשיתוף ירון אביטוב. הקשב ! : אנתולוגיה של סיפורי צבא (תל-אביב : "כרמל-משרד הביטחון - ההוצאה לאור", תשס"ה 2005) <בשיתוף ירון אביטוב
רן יגיל הוא עורך כתב העת "עמדה" - ביטאון לספרות: שירים, סיפורים, מסות, רשימות
רן יגיל סופר ועורך
רוח נכונה ושקטה, נחה על שירי צדוק עלון. גם אם השירה עוסקת בכאב, דוק מחוייך ומשלים נסוך.
הי צדוק,
אהבתי את השירים העדינים בכל צורה וביטוי.
נ.ב. גם אני צחצחתי לאבא את הנעלים בכל שישי…
כל טוב
רות
גיורא ורות הי,
תודה על הדברים היפים שלכם, ותודה לרן וגם תודה לדוד.
שנזכה לקרוא ולכתוב וליצור עוד ועוד — צדוק
שישה שירים.
אני מכירה מעט את סוגות כתיבתו של צדוק ואוהבת את ריבוי הפנים שבה..
– בשיר "הווה", הדובר מנסה לתפוס את משמעותו של הזמן לגביו ומבטא את אי היכולת האנושית לגעת בנצח:
"לֹא הָיָה בְּכֹחִי / לָתֵת מִן הַנֶּצַח בַּהֹוֶה / וְהוּא הָיָה לִי לֶעָבָר".
כדי למצוא את גבולות המרחב והזמן הוא קובע; "זֶה הֶעָתִיד שֶׁיִּהְיֶה זִכְרוֹן הֶעָבָר" ואכן רק הזיכרון האנושי הנאמר ונכתב יכול לתת את משמעות הקיום הנצחית.
– בשיר: "מֵאִיר אֲרִיאֵל שֶׁיָּדַע אֶת הַשָּׂפָה" מצייר צדוק את שפתו הנפלאה של אריאל, ע"י איפיון המילים והקצב המתנגן של שיריו. זהו שיר הלל נפלא לשירתו של מאיר אריאל.
– השיר "אָב הָרַחֲמָן" מדבר אליי מאד.
"אָמַרְתָּ לִי / כִּי מְצִיאוּתְךָ תְּלוּיָה בְּהַחְלָטָתִי / וְהָפַכְתִּי בַּדָּבָר וְהָפַכְתִּי".
תודעת המציאות של הקיום האנושי-אלוהי, או אולי אי התודעה שלה, מובעת כל כך יפה בשלושה משפטים הנתלים בכותרת הרחומה והמנחמת.
שבת שלום ומבורך!