רן יגיל
סופר ועורך, יליד תל אביב, 1968. ספריו: מות סנדלרים (תל אביב : "עקד", תשמ"ח 1987). שירים: מחשבה אחת קדימה (רמת גן : ליריק ספרים, 1988), ארז כמעט-יפה : וסיפורים אחרים (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ו 1996), ז'אק (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1998) נובלה ביוגרפית על הזמר הבלגי ז'אק ברל, סוף הקומדיה : תריסר סיפורים (תל-אביב : "ביתן", תשס"א 2001). נקישות ורמזי אור : מדינת ישראל נגד נח שטרן : רומן (תל-אביב : "עמדה/ביתן", תשס"ג 2003) הרביניסט האחרון רומן (בני-ברק : הקיבוץ המאוחד, 2006)
אני ואפסי רומן (ירושלים: עמדה/כרמל, 2008). עריכה: הצעיף האדום /
יעקב שטיינברג ; בחר את הסיפורים והקדים מבוא: רן יגיל (תל-אביב : "גוונים", תשנ"ח 1997). בואי כלה : סיפורי חתונה (ירושלים : "כרמל", תשס"א 2001) <בשיתוף
ירון אביטוב
טעם החיים : אנתולוגיה של סיפורי אוכל (ירושלים : "כרמל", תשס"ב 2002) בשיתוף ירון אביטוב. הקשב ! : אנתולוגיה של סיפורי צבא (תל-אביב : "כרמל-משרד הביטחון - ההוצאה לאור", תשס"ה 2005) <בשיתוף ירון אביטוב
רן יגיל הוא עורך כתב העת "עמדה" - ביטאון לספרות: שירים, סיפורים, מסות, רשימות
רן יגיל סופר ועורך
בלז פסקל אכן פילוסוף יאה לכל אחד מאיתנו וזו גדולתו. ספרות הגותית במיטבה והגות ספרותית במיטבה. חוט השדרה של קיומנו הבלתי משתנה לעולם. וכן מוטב ואפשרי ורצוי לקוראו אישי אישי, ללא כל מנחה. כל לילה ובוקר הגיג. קצר יותר מפרק תנ"כי מופלא. הוא אחת ההוכחות המדהימות כמה הרבה חוכמה אפשר להביא במילים ספורות. כל הגיג אוקיינוס. תודה יובל "בשמו" של פסקל ולמעננו כל עוד ניקרא אדם.
רק את יכולה לכתוב כזו תגובה מדהימה.
(<ואת יודעת, מדהימה = תדהמת אלוה>).
קראתי את דברייך, יקירה, כל כך הרבה פעימות ופעמים.
הדיוק הבהיר שלך, הוא משהו שאני שואלת כי יימהל לתוך נימיי.
………………..
רן,
מה שענת אמרה.
מאמר מרתק פסקל והיידגר היו האהובים עלי הם איזנו לי את האקסיסטנציאליזם החילוני של סארטר וקאמי שאיתו אדבר בספרי הנוכחי
אני זוכרת שכל כך השתמשתי בדבריו החכמים באחת העבודות הסימנריוניות שהגשתי פעם על יצירות דוסטוייבסקי
מאמר מרתק עם ציטטות מאלפות תודה שהבאת רני
קירקגור כמובן ולא היידגר תיקון טעות מלמעלה
רן ויובל — תבורכו על הפוסט הזה.
יפה לדבר על הקשר בין הספרות לפילוסופיה — יצירות פילוסופיות רבות הן יצירות ספרות פאר-אקסלנס וגם להיפך. הספרות והפילוסופיה עוסקות שתיהן בתובנות האנושיות שיש לנו כלפי הקיום, ובשתיהן יש חיפוש אחר המעשים היכולים להפוך אותנו למאושרים. שתיהן מתעסקות במתח הקיים בין השמחה על עצם הקיום לבין הצער על חד פעמיותו.
הספרות עשתה רבות בהבחנות אקסיסטנציאליסטיות שפסקל הטמיע. האפוריזמים שלו והגיגיו מגרים את המחשבה לחשוב על הקשר ההדוק בין מהותו של האדם למציאותו (האם ישנו קשר כזה או שמא מהותו של האדם עומדת בסתירה למציאותו). נמצא אצל פסקל גם את עניין ההונאה העצמית הכרוכה בתכלית טרנסצנדנטית שהאדם מעמיד לעצמו, שתכליתה אך לשמש מפלט מן הפחד הנובע ממצבו הפרדוקסלי בטבע. הרעיונות שרק האדם יכול בכוחות עצמו יכול להוביל את עצמו למימוש תכליתו ורק הוא עושה את עצמו למה שהוא בפועל – גם הם בהגיגיו. פסקל גם טבע את ההבחנה על האמת – זו אינה רק נודעת אלא היא בעיקר מורגשת ואין צורך אלא באישור פנימי לה. רעיונות על האדם האותנטי אשר פועל מתוך עצמו ואינו נכרע לפעולה ע"י זולתו – גם הם נמצאים אצלו. ולבסוף, פסקל מעלה אפשרות שהתכלית היחידה שיכולה להיות לאדם היא גאולת נפשו האישית (אצלו כמובן ע"י קבלת החלטה להאמין באלהים, באשר אנו מרגישים במציאותו, ואף שאין לנו שום הוכחה שכלית שהוא קיים).
באחת התגובות שלי בבלוג של זהר איתן ציטטתי ממש אותם ציטוטים שיובל מביא (אצל זהר — בהקשר לכך שהפילוסופיה והספרות עוסקות באבסורד שבעצם הקיום ובחיפוש אחר המשמעות, ברוח דבריו של ויטגנשטיין: העובדה שבכלל איזה דבר-מה קיים ואין זה כך שאין כלום מכול וכול היא עובדה מיסטית, שהרי מהי הסיבה לכך שבכלל קיימת ישות כלשהי?) הנה הלינק:
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=17025&blogID=211
יפה מאוד הרשימה כאן והלוואי שיתוספו לה עוד.
(ובהקשר הקשר בין בין הפילוסופיה לספרות די אם נצטט: "המילה מעניקה למחשבה את קיומה העילאי והאציל ביותר").
תודה שוב — צדוק