רן יגיל סופר ועורך
גברת ורבּורג, עירית לינור, ביקורת ועוד איך תהיה…
לעִתים נחמץ הלב לראות את עירית לינור בערוץ 14. הרי זאת כוהנת בבית הקברות של הימין. אישה שהייתה סופרת נהדרת על הגל הקל, כפי שאומר הנביא חבקוק "למען ירוץ קורא בו", כלומר בספריה, והפכה ברבות השנים לפאשיסטית- פּנאליסטית. מה יוצא לה מכל זה חוץ מאצבע בעין לשמאל הפרוגרסיבי הליבראלי שהיא כל כך שונאת? לי כאיש ספרות זה חורֶה מאוד שמראים למישהי כי יש בידה אגם מוזהב ובפועל היא בוחרת להשתכשך בביצה הסרוחה של יִנון מגל.
עד כמה טוב יודעת לינור לכתוב כדאי לבחון דווקא ברומן מאוחר ומצוין שלה שהיה לרב מכר – טוב כל ספריה היו לרבי מכר – הנקרא "גברת ורבּורג", לדידי הטוב והבּשֵׁל בספריה. זה ספר שמנסה פחות להרשים במין ספרות צ'יק ליט עוקצנית המאפיינת אותה ופחות סובל ממחלות ילדות של ניסיון נשי לעצמאות מופגנת הבועטת בעולם הגברי במין אדולסֶצֶנטיות פתטית. משהו בו מידתי ונכון. יש לו פיינטיוניג שלא היה בספרים האחרים המוקדמים שלה.
זה רומן בגוף ראשון המסופר מפי גיבורה שאין לה שם פרטי, בקצב טוב ובשבירות אירוניות חכמות ולא מתחכמות כמעט בכל משפט. הפרוטגוניסטית היא עורכת דין לענייני גירושים בתל אביב, אימא לגבר אחד, שסופגת הוויה משפחתית מתעתעת, ומשפחת סירקין המוצלחת הגרה בשכנות אליה מעוררת גלי זעזועים בחייה. דווקא אפרוריות ילדותה הבורגנית המתוארת באופן חד ופרטני, שבתה את ליבי. ילדוּת רגילה עד גיל 11, אב שתלטני ואם כנועה ואח אהוב מאוד, אך ביקורתי ביותר. חיים אפוא כולם בדירה נטולת כל ייחוד ונדמה כי הגיבורה היא האחרונה בשרשרת החיבה ותשומת הלב. היא מספר ארבע במשפחה.
כשהסירקינים עוברים לגור ממול – במיוחד מצד האֵם – אסטרטגיות המשפחה משתנות, מתחילה תפנית והעלילה נעה קדימה. הגיבורה הבוגרת נאבקת מאבק מורכב בדמויות גבריות: האב, האח, הבוס שהוא גם חבר וגם השכן המסתורי. היא מוצאת עצמה מתאהבת בגבר לא צפוי והדבר מטלטל את עולמה. הייתי מגדיר את סגנון הכתיבה של לינור כאן ריאליזם פסיכולוגי מרוסן ומעודן, קל ולא לוחץ.
אפרופו פסיכולוגיזם, לינור יודעת היטב לשזור על פני הרצף הלא לינארי זיכרונות ילדות, חוויות נעורים, המאירות את ההווה, אבל שוב, באופן מידתי ולא מאולץ. יש כאן כמובן ביקורת חברתית על מוסד הנישואים ועל הישגיות והצלחה פלקטיים ועל אישה שאינה מצליחה להשתחרר מן התלות שלה בגברים. היא כביכול השתחררה, היא פמיניסטית, היא עצמאית, אך בפועל חיה את תודעת התלות.
אפשר לומר בוודאות כי "גברת ורבורג" הוא רומן של אשליות אבודות כשם ספרו של אונורֶה דה בּלזק. ללינור אגב חיבה גדולה לסופרי המאה ה-19. היא שולטת באנגלית היטב ותרגמה לעברית יפה וקולחת את "ניקולס ניקלבּי" של צ'רלס דיקנס ואת "גאווה ודעה קדומה" של ג'יין אוסטן. ברומן קיימת התחושה כי אשליית האהבה תפתור הכול, אשליה שהחיים של אחרים טובים משלנו כפי שכתב המשורר המקולל ארתור רמבּו "החיים הם במקום אחר", זו גם כותרת של ספר של מילן קונדרה. האשליה שניתן לברוח מהעבר, מן השורשים, ממי שהנך. אולי את הסעיף הזה האחרון כדאי להדביק ללינור עצמה שעברה פוליטית צד.
השם עצמו המנוכר משהו "גברת ורבורג" מרמז על חיצוניות חברתית רשמית ולא על מהות פנימית. הפרוטגוניסטית מוגדרת על ידי אחרים ולא מוגדרת על ידי עצמה מתוך עוצמה. דווקא הגיבורה הזאת של לינור, שבתה את ליבי.
לינור פרצה אל חיינו הספרותיים בתחילת שנות התשעים של המאה העשרים, בעצם בדיוק ב-1991 עם רומן מפתיע בשם "שירת הסירנה" וכמה רחוקה הגיבורה טלילה כץ, צעירה תל אביבית בשנות השלושים לחייה, שגם לכודה בתבניות של חיפוש אהבה ושל התנגשות בין ציניות לתשוקה. זה רומן הרבה יותר מיני ומוחצן. הוא הפתיע אז כי לשון הספרות גם בשנות התשעים הייתה עדיין מעונבת וספרותית ולינור הייתה חלוצה של הכתיבה הנשית הדיבורית הישירה במעין מודל נשי מעודן יותר ולא גברי וגס כשל דן בן אמוץ בשעתו שכתב גם הוא בלשון מדוברת. למעשה "שירת הסירנה" בשנות התשעים היא מקבילה נשית מפתיעה של רומן כמו "לזכור ולשכוח" של דן בן אמוץ בשנות השישים. לפניך שני סופרים בעלי יכולות עלילתיות ניסוחיות לא מבוטלות שבוחרים במודע לכתוב בלשון דיבור ולהתקומם נגד המִמסד הספרותי השמרן.
שתי הגיבורות, גברת ורבורג וטלילה כץ, חיות בתל אביב, עיר שמסמלת מודרניות, חופש, אבל בפועל הן בודדות מאוד בעיר הזו; אך מה שמעניין הוא דווקא השוני ביניהן המעיד על הדרך הפואטית שעשתה לינור. טלילה בשירת הסירנה יותר צעירה, כנראה פחות או יותר בעשור מגברת ורבורג, מרדנית, מלאת תשוקה תזזיתית וחייתית. היא לא נכנעת בקלות לתבניות. היא אישה מורדת בזעיר אנפין ובאופן מקומי, במעגל הקטן והבוהמי שלנו, אבל מורדת. זכור לטובה אף הסרט היפה בשעתו של הבמאי איתן פוקס בעקבות הספר, כאשר את טלילה כץ גילמה דלית קהן המקסימה ואת האקס המיתולוגי, עופר שטרסבורג, מונח שטבעה לתוך העברית לינור עצמה באמצעות הרומן, מגלם לא אחר מאשר יאיר לפיד. שוב חוזרים אל הפוליטיקה. כנראה אי אפשר לברוח מזה.
ברומן הזה הצליחה לינור להעביר תקופה בעיר ותקופה ישראלית בכלל. "שירת הסירנה" מתרחש בימי מלחמת המפרץ ובין האזעקות ההן הזכורות לי היטב, היא הצליחה להעביר את החיים הישראליים הרומנטיים הצעירים המבקשים אנושיות ונורמליות על רקע המצב הלא נורמלי של המלחמה המתמדת של המדינה הזאת. מה קרה למדינה די ברור, אבל מה קרה ללינור כאשת תרבות ואינטלקטואלית, זה פחות נהיר לי. זה לא שלא היו כאן סופרים ימניים בעבר מדוד שחר המורכב ועד משה שמיר המעולה היודע לתת לנו נתח ריאליסטי מדמם במילים מן העבר או ההווה, רומניסט גדול שהפך את עורו ונעשה ימני קיצוני; אבל לא שחר ולא שמיר וגם לא האחרים ויתרו על הבכורה של הספרות בעבור השטחיות של תרבות החדשות והאקטואליה. הקיצור – הטמבּליזיה תמיד תישאר טמבּליזיה.
גם השֵׁם "שירת הסירנה" יש בו הרבה כוח ויופי והוא מהדהד לא רק את תקופת הרומן של לינור, דהיינו את מלחמת המפרץ, אלא גם את שירת הסירנות הנודעות, נימפות הים המנסות לפתות את אודיסיאוס ובשל קולן הפתייני באודיסיאה הוא נאלץ לדרוש ממלאכיו שיאטמו אוזניהם בדונג ושיקשרו אותו לתורן הספינה, כך יוכל לשמוע את שירתן מבלי להיפָּתות אחריהן. המיתוס הזה עומד באנלוגיה ובאנלוגיה ניגודית למצבה של טלילה הפתיינית והחושנית, המושכת גברים מחד גיסא אליה, אך בפועל תלויה בהם ובתשומת ליבם וגם באהבתם מאידך גיסא, ממש כמו הגיבורה המאוחרת של לינור, גברת ורבורג.
נחזור מן היוונים אלינו. חז"ל בפרקי אבות אומרים: "המגלה פנים בתורה שלא כהלכה, אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים – אין לו חלק לעולם הבא". כלומר פירש באופן שונה מן המקובל באופן קיצוני ויצא לתרבות רעה, ייענש. אכן אפשר לומר על לינור בפירוש שהיא שינתה ופירשה ויצא לתרבות רעה, אפילו רעה מאוד בעיניי, אך את קֶסֶם הכתיבה שלה אני עדיין נוצֵר בליבי.
גברת ורבּורג, עירית לינור, עורכת: שרי גוטמן, אחוזת בית – ספרים, 367 עמודים, 59 שקלים לספר מודפס, 28 לדיגיטלי באתר עברית
עטיפת הספר בהוצאת אחוזת בית