אישה בלי רישיון, סיגל אשל, שירים מתוך ספר חדש בהוצאת עמדה בלוויית דברים משלי עליו

תקווה / סיגל אשל

 

כָּל בֹּקֶר אֲנִי מִתְמַסֶּרֶת בְּרַעַד

לַנְּשִׁיכוֹת הַמְּרִירוֹת שֶׁל הַשֶּׁמֶשׁ,

כְּנֶגֶד תְּשׁוּקָתִי לְהִטָּמֵן

בִּבְצֵק הָאֲדָמָה.

 

הִנֵּה זְרוֹעוֹתַי כְּבָר פְּשׁוּטוֹת

חַפּוֹת מִתְּעוּקַת הַגְשָׁמָה –

אֲבָל

בִּגְרוֹנִי, בִּקְרָסִים

שֶׁל בַּרְזֶל,

מִתְעַרְבֶּלֶת תִּקְוָה אַלִּימָה.

 

סיגל אשל היא משוררת עם אורך נשימה פיוטי ונשמה גדולה, רוצה לומר, היא יודעת לכתוב שיר לירי ארוך ומרגש בלא כל מעידות. זה לא מעשה אמנות פשוט. גם בספר הזה, "אישה בלי רישיון" היא מוכיחה כי בשפתה השירית המדויקת היא יודעת להלך מעדנות בין הלשון העברית המדוברת והשפה הגבוהה והחגיגית, העברית שלנו האהובה כל כך. ביטויים כמו "רַצי האור" או מילה כמו "אֲפָרִים" משתלבים בשיריה הסיטואטיביים המשפחתיים האישיים הפמיניניים והפמיניסטיים באופן טבעי לחלוטין. היא כותבת על העבר לא בנוסטלגיה מתקתקה ודביקה, אלא עם המון רגש אותנטי מצטבר. כל התהליך הזה מֵרֶגֶשׁ למילים מלֻווה במבט בחברה הקיבוצית ממנה היא הגיעה; אבל גם בעיר, ובעיקר, המגע עם הנוף אצלה הוא כל כך פרטי ומקורי. אלה שירים שקַו של תוגה מרחף עליהם, אבל גם תקווה של אף-על-פי-כן הבאה לידי ביטוי בחיי היומיום, בגדילה ובהתבּגרות.

 

רן יגיל – מבקר, סופר עורך ומו"ל

 

עוד מספר שירים יפים-יפים מתוך "אישה בלי רישיון" של סיגל אשל:

 

 

לאן

 

לְאָן אוֹלִיךְ אֶת הַכְּאֵב

הַמְּאוֹתֵת עִם עֶרֶב

אֶל חֶלְקוֹת לֵב רַכּוֹת

הֱיוֹת לְאֶבֶן, הֱיוֹת לְאֶבֶן,

הֵיכָן הָאֲפָרִים הַמּוּפַזִּים

אֲשֶׁר שִׁוִּיתִי לְנֶגְדִּי בְּלֵילוֹת יַלְדוּת

לְשַׁכֵּךְ אֶת פַּחַד הַמָּוֶת,

אַיֵּה הַגַּן הָרוֹנֵן בַּבְּקָרִים,

פּוֹקֵחַ רִבּוֹא עֵינַיִם יְרֻקּוֹת,

עֲרוּגוֹת הַמֹּר,

חֶלְקוֹת הָאֱלֹהִים הַקְּטַנּוֹת,

הֵיכָן הַבַּיִת וְהַיְּלָדִים

הֵיכָן הַהַתְחָלָה, אֵלֶיהָ לְהוֹלִיךְ אֶת

הַכְּאֵב, לְהַפְשִׁילוֹ לְאָחוֹר

כְּמוֹ שַׁרְווּלִים בְּחֻלְצַת פְלָנֶל מְשֻׁבֶּצֶת

כְּשֶׁהַיָּדַיִם קַלּוֹת פִּתְאוֹם וּשְׂמֵחוֹת

בְּאַרְגַּז הַחוֹל.

 

 

ריקוד

 

אִמִּי הַחֲמוּדָה

אִמִּי הַיָּפְיָפָה

רוֹקֶדֶת לָהּ וְצוֹחֶקֶת,

מִשְּׂעָרָהּ אֶקְטֹף אֶת רַצֵּי הָאוֹר

וּמֵעֵינֶיהָ בָּרֶקֶת,

מִפִּיהָ אֶדְלֶה לִי פְּנִינִים

רוֹקֶדֶת לָהּ מְדֻקְדֶּקֶת,

מִזְּרוֹעוֹתֶיהָ אֶבְנֶה לִי חִבּוּק

רוֹקֶדֶת לָהּ מְרֻחֶקֶת,

מִתְּנוּעָתָהּ יִתְחוֹלֵל בִּי רִקּוּד

 

אֵצֵא בְּמָחוֹל עַד אֵלֵךְ לְאִבּוּד.

 

 

בשדה

 

סְנוּנִית לֵאָה שֶׁלִּי,

בִּתִּי,

לוּ נִתַּן

לִהְיוֹת לָךְ מִנְחָת וְקֵן, לְתַקֵּן,

 

לְצַיֵּר לָךְ שָׁעוֹן שֶׁל דְּיוֹ

עַל פֶּרֶק יָדֵךְ, לְשַׂמְּחֵךְ

כָּל מָה שֶׁלִּי, הָיִיתִי נוֹתֵן

 

כְּמוֹ אָז,

כְּשֶׁהִרְכַּבְתִּי אוֹתָךְ עַל כְּתֵפַי בַּשָּׂדֶה הַצּוֹהֵל

וְצָחַקְתְּ עַד אֵין קֵץ

וְקָרַבְנוּ אֶל הַתְּכוֹל הַנּוֹצֵץ

כִּמְטַחֲוֵי אֵל.

 

 

יוֹם רִאשׁוֹן

 

רוּחַ קַלָּה מַרְטִיטָה

עֳפָאַי לִשְׁחָקִים עֲלוּמִים

בְּאֵיבָרַי מִתְפַּרְקֶדֶת נִצַּת הַשָּׁקֵד

שׁוֹרֶקֶת מִזְמוֹר לְדָוִד

בְּשׁוּלֶיהָ רִקְמָה בְּזָהָב כָּבֵד.

דַּאֲגוֹת הַיּוֹם-יוֹם

פְּשׁוּטוֹת,

מְרַחֲפוֹת בַּחֲלַל הַחֶדֶר

כַּעֲדַת פַּרְפָּרִים שִׁכּוֹרָה

וְאֵין בְּפִיהֶן תְּבִיעָה אוֹ בְּשׂוֹרָה.

אֵינִי יוֹדַעַת דָּבָר

וְקַל לִי מְאוֹד בְּאִי

כָּאֳנִיָּה מְכֻנֶּפֶת בְּמֵי הַשָּׁמַיִם

אֲנִי מַפְלִיגָה מִחוּץ לַזְּמַנִּים

וְקַלּוּ מְאוֹד הַמַּיִם.

 

 

החיים עצמם

 

נָהָר יָרֹק-כָּחֹל נִפְתָּח לְרֶגַע בְּחָזִי – מְזַמֵּן אֵלָיו בַּרְוָזִים שֶׁצִּיצָה לְבָנָה-יְרֻקָּה בּוֹהֶקֶת עַל צַוָּארָם. אֲנִי מְפֻרְקֶדֶת, עֵינַי אֶל עָל. הַשֶּׁמֶשׁ מַבְלִיחָה מִבַּעַד לְאֶשְׁכּוֹלוֹת הֶעָלִים שֶׁמֵּעַל רֹאשִׁי, דִּינָרִים-דִּינָרִים שֶׁל זָהָב כִּבְשִׁירוֹ שֶׁל בְּיָאלִיק, מְרַצֶּדֶת בְּאִישׁוֹנַי. אֲנִי עוֹצֶמֶת עֵינַיִם.

 

רֹאשִׁי מִתְמַלֵּא מוֹךְ מוּאָר, רְצוּף פְּרוּדוֹת גְּוָנִים – הֵן מִתְרוֹצְצוֹת עַל מָסַךְ הַבַּיִת הַפְּנִימִי שֶׁלִּי. הַבַּרְוָזִים שׂוֹחִים בְּלוּלָאוֹת רְחָבוֹת עַל הַחֶלְקָה הַמְּרַצֶּדֶת, כַּנְפֵיהֶם טוֹבְלוֹת בַּמַּיִם הַסַּסְגּוֹנִיִּים.

 

"אֶפְשָׁר לוֹמַר לָכֶם מַשֶּׁהוּ?" אֲנִי שׁוֹאֶלֶת בְּרֹךְ.

הֵם לֹא עוֹנִים.

 

"אַתֶּם יוֹדְעִים," אֲנִי מוֹסִיפָה וְאוֹמֶרֶת לָהֶם, "יָכֹלְתִּי לִהְיוֹת לְבַדִּי כָּל הַיּוֹם כָּל הַיָּמִים. רַק עִם הַמַּחְשָׁבוֹת וְעִם הַדִּמְיוֹנוֹת שֶׁלִּי."

 

"טוֹב, אוּלַי גַּם עִם הַיַּלְדָּה וְעִם הֶחָתוּל."

"טוֹב, אוּלַי גַּם עִם הַהוֹרִים…"

 

וְעַד מְהֵרָה אֲנִי מוֹסִיפָה עוֹד וָעוֹד אֲנָשִׁים יְקָרִים לְלִבִּי לִרְשִׁימַת הַמְּבַקְּרִים הָרְצוּיָה בְּמוֹעֲדִים בְּרוּרִים וּמֻגְבָּלִים.

 

"אַתְּ מָה זֶה כְּבֵדָה!" מְגַעְגֵּעַ אֵלַי בְּפַסְקָנוּת אַחַד הַבַּרְוָזִים. רַק אֲנָחָה נִפְלֶטֶת מִגְּרוֹנִי בִּתְגוּבָה, וְאַחֲרֶיהָ, נִשְׂרָךְ בְּרִפְיוֹן, כְּתַב הֲגַנָּה מְחֹרָר.

 

אַחֲרֵי שֶׁאֲנִי גּוֹמֶרֶת לִמְנוֹת בִּפְנֵי הַבַּרְוָז הַפַּסְקָן אֶת כָּל שְׁבָחַי הַחֶבְרָתִיִּים אֲשֶׁר חֻלְּקוּ לִי בְּשֶׁפַע בֶּעָבָר, וַאֲשֶׁר תָּלִיתִי כְּמֶדַלְיוֹת כְּבֵדוֹת עַל קַרְסֵי זִכְרוֹנִי – אֲנִי קוֹרֶסֶת.

 

הַבַּרְוָזִים מִתְכַּנְּסִים לְטוּר וּמַפְלִיגִים מִחוּץ לְחָזִי.

 

 

פרגמנטים של הִקָּרֻיּוֹת

 

למוטי

 

נֹכַח עֵינַי

מַבְשִׁיל הָרִיק לְמַמָּשׁוּת

כָּבֵד כִּפְעִימַת בָּשָׂר.

אֵי שָׁם בָּאֹפֶק, הֵעָדְרוּת

מְאוֹד נוֹכַחַת

חוֹבֶטֶת בְּכָרִית עָנָן

וּמַפְרִיחָה

אֵדֵי נוֹצוֹת

מִתַּבְשִׁילִים שֶׁל הֶבֶל וֶאֱמֶת.

הַזָּרֻיּוֹת שֶׁלָּנוּ

בְּגִשּׁוּשׁ מַתְמִיד

תָּרוֹת אַחַר

בְּדָלִים שֶׁל יְדִידוּת.

 

*

אֲגַרְטָל סִינִי עַתִּיק

עִם צִיּוּרֵי דְּרָקוֹנִים

בְּכָחֹל וְלָבָן

אוֹ

פּוֹרְצֶלָן נַעֲמָן

בְּשָׁחֹר-לָבָן,

מַעֲרֶכֶת "אָלֶכְּסַנְדְרָה"

מְנֻקֶּדֶת שׁוּלַיִם,

 

אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה.

 

*

יוֹשֵׁב עַל גְּדוֹת הַיַּרְקוֹן

נִגָּר כְּרוּחַ אָבִיב.

בִּזְהַב הַחֹשֶׁךְ.

 

*

תִּהְיֶה אֲשֶׁר תִּהְיֶה.

 

*

הַכָּךְ תָּמִיד יִהְיֶה בְּכָּכוּתוֹ כִּי כָּכָה

וְרַק כָּךְ

תִּתְמַמֵּשׁ מַמָּשׁוּתוֹ –

וּמִיָּדְךָ,

אֲשֶׁר הוּשְׁטָה בָּעֲרָפֶל,

פָּרְחוּ מִלִּים

אֶל כָּרִיּוֹת הָעֲנָנִים שֶׁכֹּה חִיְּכוּ פִּתְאוֹם –

 

נִהְיֶה אֲשֶׁר נִהְיֶה

 

 

הארצות היו דוברות של אהבה

 

בָּאֲרָצוֹת

שֶׁבָּן בִּקַּרְתִּי

וְגַם בְּאֵלֶּה בָּן

לֹא בָּאתִי –

הָרְחָבוֹת וְהַצָּרוֹת,

הַנִּדָּחוֹת, הַמֻּכָּרוֹת,

יָדַעְתִּי

מִדְרוֹנוֹת פּוֹרְחִים,

סָבָאתִי שֶׁמֶשׁ וּמַרְגָּנִיּוֹת, לִקַּטְתִּי דְּבַשׁ מַר,

רְסִיסֵי עִנְבָּר, פִּלְחֵי זָהָב, מִנְחוֹת לַשָּׁוְא,

כָּשַׁלְתִּי בְּרַגְלַיִם סְחַרְחָרוֹת

רִקַּדְתִּי, בּוֹשַׁשְׁתִּי,

תָּמִיד בַּעֲקֵבִים

רְחוֹקָה מֵאֲחִיזָה

וּכְמֵהָה אֶל כּוֹכָבִים.

 

בַּאֲרָצוֹת וּבִכְרַכִּים,

בְּסִמְטָאוֹת,

בְּסִפּוּרֵי אַהֲבָה הַכּוֹרְכִים אֶת הַלֵּב

בְּחִבּוּק

הַמְּמָאֵן לְהִפָּרֵם,

בְּעָרֵי נָמֵל, בְּחֹשֶׁךְ חַם, בְּמִלְמוּלִים

עַל שְׂפַת הָאֹזֶן הַכְּרוּיָה לְנֶחָמָה –

אֲשֶׁר נִגְּנוּ שֵׁמוֹת זָרִים וּמְפַתִּים,

בִּדְלֵי מִלִּים בִּשְׂפַת נֵכָר,

כְּמִיהָה קְדוּמָה –

הָאֲרָצוֹת,

הָיוּ דּוֹבְרוֹת שֶׁל אַהֲבָה

שֶׁהֱשִׁיטוּנִי, בֵּין יַבְּשׁוֹת הַלֵּב,

עַל פְּנֵי מַיִם רַבִּים.

 

לוּחוֹת טֶקְטוֹנִיִּים הֵזִיחוּ חֲרִישִׁית אֶת מַסְלוּלִי עַד שֶׁהֶחְטֵאתִי.

 

אֲבָל עוֹדָן מִתְגַּלּוֹת אֵלַי

בַּחֲלוֹמוֹתַי,

נִדָּחוֹת, חֲלוּמוֹת, מִסְתַּמְּנוֹת.

 

הִנֵּה מַטָּח שֶׁל עֲרָפֶל, בְּבֹקֶר אַחֲרֵי שֶׁלֶג בְּסֶגוֹבְיָה,

חוֹבֵט אוֹתִי אֶל אַבִּיר מְקוֹמִי,

מְקַעְקֵעַ שְׁמוֹ עַל לִבִּי.

 

הִנֵּה אֲנִי בִּוְיֶטְנָאם, בְּדֶלְתַּת

נְהַר הַמֶּקוֹנְג

מְאוֹת סִירוֹת סְבִיבִי,

הַצְּבָעִים מְסַמְּאִים

מֵרֹב חַיּוּת,

רַק חִיּוּךְ שֶׁנְהַבִּי בִּפְנֵי קְטִיפָה שְׁחוּמָה,

נִתַּן עוֹד לְזִהוּי בְּאֶשְׁכּוֹלוֹת הָאוֹר

וְרֵיחַ קוֹקוֹס,

הִשְׁתַּבְּרוּתוֹ הַחֲלָבִית,

 

וּכְבָר

אֲנִי עִם אִישׁ גָּבוֹהַּ בִּמְעִיל אָרֹךְ

עַל שְׂפַת הַתְּעָלָה בְּאַמְסְטֶרְדָּם,

פָּנָיו חִוְּרִים, עֵינָיו אֲגַמֵּי אֹפֶל,

וְהַשֶּׁמֶשׁ שׁוֹתֶתֶת עָלֵינוּ שְׁנִי-דִּמְדּוּמִים

מְשַׁלַּחַת בָּנוּ מֶתֶק אֲבַדּוֹן.

 

וְתָמִיד, קְצֻבַּת הַזְּמַן גּוֹרֶמֶת

לַיָּרֵחַ לִגְרֹף אֶת הַגֵּאוּת בְּיֶתֶר עֹז

וּמְשַׁוָּה לַצִּרְצָרִים קוֹלוֹת צְלוּלִים כִּבְדֹלַח –

חֶמְדָּה עַזָּה לַיִּסּוּרִים.

 

בְּכָל הָאֲרָצוֹת,

בְּפִטְפּוּטֵי תֻּכִּים עַל כְּתֵפַיִם שְׁרִירִיּוֹת שֶׁל מַלָּחִים,

בַּחֲלִיפוֹת וְאַפְטֶר שֶׁיְיב, בְּנִיחוֹחוֹת קָפֶה טָרִי שֶׁל בֹּקֶר,

אֶל מוּל פָּנִים הַמַּפְצִיעִים בְּפִנַּת רְחוֹב,

בְּתוֹךְ אַדְוַת גּוּפִים רוֹקְדִים וּמִתְכַּנְּסִים

תַּחַת אַשְׁדוֹת מוּסִיקָה,

בְּכָל חַדְרֵי הַלֵּב בָּם הִתְגּוֹרַרְתִּי לִתְקוּפוֹת קְצָרוֹת

בְּאֵלֶּה שֶׁאֵרַחְתִּי בְּחַדְרֵי לִבִּי, מָשִׁיתִי מִתְּהוֹמוֹתַי –

 

עָרַכְתִּי מַסְּעוֹת גִּלּוּי,

לִקַּטְתִּי גִּלּוּיֵי חִבָּה,

זַרְעֵי אַהֲבָה לְיַלְקוּט נִשְׁמָתִי,

וְלֹא הָיָה לִי דַּי

וְלֹא הָיוּ לִי מַפּוֹת

מִלְּבַד חֲלוֹמוֹתַי.

 

 

אַת לחן

 

לשיר שלי, השיר היפה ביותר שכתבתי מעודי

 

אַתְּ לַחַן, מִסְתּוֹרִי וּמִתְרַפֵּק

רְווּי סוֹדוֹת וּצְחוֹק

אַתְּ מַנְגִּינָה אֲשֶׁר נִכְתֶּבֶת מִדֵּי יוֹם בְּיַד אָמָּן

וּבְתָוִים מְקוֹרִיִּים מֵאֵין כְּמוֹתָם

אַתְּ זֶמֶר מְהַדְהֵד, הַמְּבַקֵּשׁ

לִיצֹר עוֹלָם מֵחֳמָרָיו

בָּתִּים-בָּתִּים

וְהַצְּלִילִים לָךְ לְבֵנִים וְטִיט וְגַם תָּכְנִית מִתְאָר

אַתְּ הַשּׁוּרָה וְהֶחָרוּז וְהַמִּצְלוֹל הַיִּחוּדִי

שֶׁבְּשִׁירֵךְ שֶׁלָּךְ

שֶׁאֵין שֵׁנִי לוֹ

שֶׁנֶּהְגָּה בַּחֲלוֹמִי

וְנֶהֱרָה בְּתוֹךְ רַחְמִי

אוֹתוֹ תָּמִיד אָשִׁיר בְּאֹשֶׁר וּבְדֶמַע

שִׁיר הַשִּׁירִים שֶׁלָּךְ

בְּסֻלָּמוֹ

בַּחֲלוֹמוֹ

בִּמְעוֹפוֹ

אֲשֶׁר תָּמִיד יִהְיֶה אִתָּךְ

אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּלֵב רָחָב

אַף בִּשְׁנָתִי

הַשִּׁיר שֶׁלִּי

בִּתִּי.

 

 

סיגל אשל היא משוררת, עורכת שירה ואשת במה. שיריה מתפרסמים כבר שנים רבות בעיתונות, באנתולוגיות ובכתבי עת מודפסים ומקֻוונים. ספריה הקודמים: "דם בודד", שופרא 2001; "איפה זה שם", שופרא 2019.

 

אישה בלי רישיון, סיגל אשל, עורך ראשי: רן יגיל, ניקוד: יעל ניר ואפרים פריזר, תצלום עטיפה: עמוס בוניבאי, עיצוב כריכה ועימוד: יגאל ארקין, שלמי תודה למשורר ולסופר, צדוק עלון, על העזרה בהפקת הספר, עמדה, 110 עמודים, 72 שקלים