רן יגיל סופר ועורך
מלחמה / מאיה בז'רנו / ביקורת ועוד איך תהיה…
"וְהָאֲנָשִׁים סִפְּרוּ – / הֵם יָצְאוּ אֲפוּפֵי מָוֶת, / עֲטוּיִים חֹשֶׁךְ נֶחְנָקִים בְּאֵלֶם. / הַמִּלִּים הוּבְאוּ אֲלֵיהֶם לְדַבֵּר בָּהֶן – / מֶרְחָב מוּגָן דִּירָתִי וְרַחְפָן וְיָדִית שֶׁל מָמָ"ד / וּמְחַבְּלִים וְקִיקְלוֹפִּים קִיקְלוֹפִּים / וְצַהַ"ל נֶעֱדַר, וְאֵימָה… / וְהַזְּמַן נִפְרַשׂ וְהִתְכַּוֵּץ הִתְעַרְבֵּל כְּמוֹ בֹּץ. / שָׁעוֹת הֵם רָקְדוּ שָׁעוֹת בְּשֶׁמֶשׁ הַלַּיְלָה, / הֵנִיפוּ יְדֵיהֶם לַשָּׁמַיִם / בָּאֲוִיר הַפָּתוּחַ שֶׁל הַשָּׂדֶה הֶעָצוּם / וְשָׁרוּ וְשָׁרוּ רָקְדוּ רִחֲפוּ / בְּהַלְמוּת הַמּוּסִיקָה וּפְנֵיהֶם בָּהֲקוּ זָרְחוּ / הִתְנַשְּׁקוּ הִתְחַבְּקוּ וְצָחֲקוּ וְעֵינֵיהֶם נָצְצוּ / וְהָיוּ נִבְעָרִים וּמְאֻשָּׁרִים / עַד שֶׁרֵעִים נֶהְפַּךְ וְקָם נֶגְדָּם / וְהַמּוּסִיקָה נָדַמָּה לְפֶתַע / וּשְׂדֵה הַמְּחוֹלוֹת הִתְכַּסָּה גּוּפוֹת וְדָם / וּשְׁרִיקוֹת אַזְעָקוֹת הִקִּיפוּ אוֹתָם אֹדֶם / פַּרְפָּרֵי דָּם קַטְלָנִיִּים…".
ספרה החדש "מלחמה" של המשוררת האהובה והמעולה מאיה בז'רנו הוא סוג של פואמה רחבה בת שני חלקים: החלק הראשון הוא תגובה סמנטית רגשית עכשווית מחזורית ופואמטית לאסון שבעה באוקטובר ולמלחמה שבאה בעקבותיו. הזעזוע מן המצב האלים של אישה יוצרת הומניסטית ניכּר כאן בלשון השירית האחרת של בז'רנו. כפי שהיא עצמה כותבת בתחילת הרצף: "המלחמה שעליה כתבתי כאן פרצה ב-7 באוקטובר. לא הייתי באזור האסון בעוטף עזה ובפארק רֵעים, שם נערכה המסיבה הגדולה של 'נובה', וכל העדויות ששמעתי הן מתוך ראיונות בטלוויזיה הישראלית, צילומים של אנשים שהיו שם וניצלו והעיתונות". זאת תגובת מחשבה ותגובת בטן מקורית של משוררת מנוסה.
החלק השני יש בו מֵמד של פרספקטיבה היסטורית ומיתית. זהו מחזור של שירים בפרוזה שפורסם גם בעיתון "הארץ" ובז'רנו נותנת לו כותרת משנה הסבּרית בזו הלשון: "ימי מלכות בית חשמונאי בארץ ישראל, בעקבות ספרו של משה שמיר 'מלך בשר ודם'". לא לחינם מחברת המשוררת את השניים כי היא רוצה לרמוז לנו שמא גורלנו ומצבנו החברתיים הפוליטיים וכמובן גם האישיים יהיו לבסוף כמו של מלכות בית חשמונאי שאנו יודעים על פי ההיסטוריה שלא החזיקה מעמד בתוך המרחב העוין שלנו, כי לא השכּילה להשתלב בו. ההתכתבות בין שני יוצרי מילה גדולים, משוררת כמו בז'רנו וסופר יוצא מן הכלל כמו משה שמיר, בפרט ברומן הזה, מניבה ומוציאה מן המשוררת בַּהווֶה שורות ארגמן מופלאות.
הנה השיר הפותח את המחזור בחלק השני של הספר, המשוררת אגב מכנה את השירים, שירים בפרוזה, והם אכן כאלה: "דִּיּוֹדוֹרוֹס, פָּנָה הַמֶּלֶךְ יַנַּאי לַפִילוֹסוֹף הָאָהוּב (שֶׁלּו) / שֶׁכָּבוּל הָיָה בְּשַׁלְשְׁלוֹת בַּרְזֶל לְמַרְגְּלוֹתָיו, / עֹנֶשׁ עַל בְּגִידָתוֹ (זְמַנִּית) / אַתָּה מַבְטִיחַ לִי נִצָּחוֹן – / אַתָּה יוֹדֵעַ לְהַסְבִּיר אֶת אֲחִיזַת הַתַּעְתּוּעַ שֶׁעוֹשֶׂה לִי / לָתִירוֹס הַבֶּן זוֹנָה שֶׁל קְלֵאוֹפַּטְרָה: / אֵיךְ יָכוֹל צָבָא עָצוּם וְרַב לְהִצְטַמֵּק לְהֵרָאוֹת קָטָן – / אֲנִי לֹא בָּטוּחַ בַּנִּצָּחוֹן, הִשָּׁאֵר לְיָדִי עוֹד מְעַט".
אולי כדאי בשני החלקים השיריים של הספר הזה לרדת אל רזולוציות פואטיות סמנטיות קטנות יותר כדי להראות עד כמה בז'רנו היא משוררת מקורית וטובה, שלא לחינם הצבּיעַ עליה פרופ' גבריאל מוקד בשעתו, גלאי המשוררים האולטימטיבי, כי יש לה יכולות סמנטיות נדירות לפרוץ את מבנה השיר הבודד המסורתי, המַחזור, הפואמה, באמצעות מרקם השפה אל עֵבֶר רצפים מילוליים מצלוליים חופשיים יותר, סנסואליים ומחושבים כאחד, ברצף הידוע והכולי שלה "עיבוד נתונים" ואף לאחר מכן גם ברצפי ילדוּת ליריים יותר. כאן היא עושה למצב המלחמה היהודי-ישראלי את אותו הדבר שעשתה ברצפים ההם, רק היא יכולה לכתוב באופן איכותי כך. הנה כמה דוגמאות:
חלק א' של הספר, הרצף הקרוי "מלחמה" שעל שמו גם נקרא הספר, מתחיל מנקודת מוצא תקשורתית – אישה ואזרחית צופה ושומעת תוך כדי ועל זוועות שבעה באוקטובר, אבל במהירות רבה נכנס אל תוך הרצף המבע הסמנטי המקורי המטאפורי של המשוררת כאשר היא שואלת דמויות מיתיות כמו הקיקלופים, מפלצות בנות עין אחת, מן המיתולוגיה היוונית בכלל והאודיסיאה בפרט, לתיאור דחוס של הזוועה, או דרקון יורק אש מסיפורי פנטסיה. צירופים חזקים כמו "פרפרי דם קטלניים". כמו כל הומניסטית היא יורדת לפרטים. מי היה שם? והיא קובעת בצדק. לא צה"ל ולא העולם.
הרצף מזכיר תגובות פואטיות עבריות קאנוניות מוכרות לזוועות שנערכן ביהודים, למשל תגובתו של חיים נחמן ביאליק לפוגרום בקישינב אחרי שביקר שם שהתבטאה בפואמה הנודעת "בעיר ההרֵגה", או שירו האלמותי הנלמד ומצוטט גם היום "על השחיטה". קצת אירוני לומר, אבל הזעזוע הנורא בַּמציאות, מביא את המשורר של אז ואת המשוררת של היום לשיאים פואטיים.
בז'רנו ממשיכה בהרחקת עדות הזוועה באמצעים מטאפוריים ודימויים תוך תהייה "אולי אסטרואיד פגע בנו…" כשהיא רואה את מטח הטילים הנורא. בז'רנו מחוברת כמשוררת לעולם המדע והדמיון המדעי, דהיינו המדע הבדיוני, היא ועורכה הראשון שגילה אותה כמשוררת פרופ' גבריאל מוקד. היא אמונה על מידוּעַ, הכנסת מושגים מתחומי המדע אל תוך השירה, יחד עם רחל חלפי בשנות השבעים ואצלה הדבר בולט ביֶתֶר שאת. קדם להן דוד אבידן, אבל אצל אבידן השימוש ההיפּרבּולי, לשון גוזמה, במדע, הוא טריק פואטי שעשועִי בלבד כמי שרואה עצמו על פי דרישת המשורר עזרא פאונד, לא משורר בלבד אלא "מפעל של מילים". אפשר לגרור זאת גם באשר לבז'רנו. היא "מפעל של מילים".
בז'רנו שמוצאה הפואטי בין השאר מן השירה האובייקטית, החֶפצית, המשימה את החפצים והאדם באותו הגובה דווקא כדי ליצור הזרה ולהעצים את הרגש, תפיסה שמקורה בספרות הישראלית אצל משוררים כמו אהרֹן שבּתאי והרולד שימל, משוררים שבז'רנו מעריכה מאוד, עוברת אכן לכתוב על החפצים של אותו היום, חֶפצי המלחמה: הטנק, האמבּולנס, מכולת האשפה שבה התחבאו הנמלטים מן הטבח, ומן החפצים היא עוברת לאנשים ולתפקידים שלהם: החיילים השָׁרים, המשפחות, אבא אימא, שפורקו ונטבחו; הסוהרות העומדות מול מפלצות הנוח'בּה; גופה כבר לא משנה של מי, של ערבייה או יהודייה. הכול אפוף הוויית אלימות ומוות.
הפואמה "מלחמה" אינה מסתיימת כאן. מכאן ולהלן יבואו 12 שירים קצרים שכותרתם "שבי", השירים הופכים קצרים, בין השאר, כי הזמן של החטופים בשבי הולך ומתקצר, סכנת החיים היא יומיומית, ברורה וּודאית והממשלה מאחרת לִפְדות. כל שיר בתוך החלק הזה נגמר בשורה החזקה "וּשמורות עיניי לחות" חוץ מהשיר האחרון שבו השורה האנאפורית, השורה החוזרת, באה לפני סוף השיר. הנה השיר האחרון, אנא שימו לב למינימליזם המילולי של השיר "שבי (12)": "יוֹשֵׁב יוֹשֵׁב יוֹשֵׁב יוֹשֵׁב / יוֹשֵׁב יוֹשֵׁב יוֹשֵׁב / יוֹשֵׁב יוֹשֵׁב / לְלֹא נְשׂוֹא / יוֹשֵׁב / וּשְׁמוּרוֹת עֵינַי לַחוֹת. // הַבֶּכִי הוּא הַנְּקֻדָּה / בְּסוֹף הַמִּשְׁפָּט".
אחר הרצף הממוספר הזה בן השירים הקצרים הנקרא "שבי", חותמת בז'רנו את החלק הראשון של הספר בשיר קצר מעניין הקרוי "זירת הפשע". שיר ההופך את היוצרות שבו המשוררת, או אם תרצו הקורבן של הטבח שניצל חוזר למקום הפשע. בדרך כלל בַּספרות, כאן נכנסת כמובן ספרות המתח לתמונה, הרוצח חוזר למקום הפשע הומֶה האדם, כאן הקורבן החי בעצם חוזר למקום הפשע, וזה חזק.
חלק ב' כאמור נותן מֵמַד היסטורי על ימי הרַהַב של ימי בית שני, תקופת הזוהר תחת שלטונו של אותו מלך-נער ינאי בתקופת החשמונאים, תוך דיאלוג תמידי עם היצירה שהשפיעה כל כך על בז'רנו, ובצדק, זאת יצירת מופת, הנקראת "מלך בשר ודם", רומן של הסופר משה שמיר. מתוך ההתכתבות החד כיוונית במחזור שירים בין המשוררת לַסופר, שכבר הלך לבית עולמו, וליצירתו, עולה השאלה האם אנחנו לא אפּיזודה חולפת כאן בתוך המרחב העוין הזה אז והיום עם כל ההבדלים, והאם תעמוד לנו כל עורמתנו, חוכמתנו ועוצם ידֵנו כדי לשרוד במרחב. הקיצור – האם אנחנו פועלים נכון בַּהווה ועד כמה יש לזה השלכות באשר לעתיד.
המשוררת מקיימת בעצם דיאלוגים בינה לבין הדמויות המרכזיות ברומן הסובבות את ינאי המלך, דיאלוגים אמוטיביים מאוד. להבדיל משמיר ששומר ומקפיד על לשון חז"ל ברומן שלו, היא בחרה בעברית עכשווית לעתים המונית. קללות כמו "בן זונה" נכנסות לשיר בהקשר זה או "חרא של בן אדם". אבל אינך יכול להתעלם תוך קריאת המחזור הנקודתי החזק הזה שהוא חלקו השני של הספר, הצד ההיסטורי-המיתי שלו, מן ההשוואה לימינו. הנה השיר הלפני אחרון במחזור, הוא מדגים זאת יפה, אבל יכולתי לבחור גם כל שיר אחר שבו:
"תְּפוּשׂ שַׂרְעַפִּים יָצָא, מְהַלֵּךְ בֵּין חֲדָרָיו / לְמָחָר הֲרֵיהוּ מְשַׁמֵּשׁ כֹּהֵן גָּדוֹל בַּמִּקְדָּשׁ / וְהָעָם לְרַגְלָיו / יָמִים חֲדָשִׁים מַתְחִילִים / יְמֵי חֹשֶׁךְ וָאוֹר, שׁוּב לֹא יִהְיוּ / שְׁתֵּי מַחְשָׁבוֹת בִּירוּשָׁלַיִם אֶלָּא אַחַת בִּלְבַד / לֹא שְׁנֵי רְצוֹנוֹת אֶלָּא רָצוֹן אֶחָד. / הַדָּבָר הָיָה גָּמוּר עַתָּה בְּלִבּוֹ / בְּתֹקֶף עָצוּם וְנוֹרָא, אָכֵן בְּקוֹל אֱלֹהַּ מִמַּעַל – / דְּבָרִים נְכוֹחִים כָּאן כְּשֵׁם שֶׁהֵם שָׁם / בִּמְחוֹז שָׁמַיִם, / לֹא עֵצָה וְלֹא סְבָרָה לֹא בַּעֲלֵי עֵצָה / לֹא סַנְהֶדְרִין וְלֹא זְקֵנִים וְלֹא שׁוּם דָּבָר / אֶלָּא מֶלֶךְ וְכֹהֵן גָּדוֹל בִּלְבַד / הוּא וְאֵין עוֹד בִּלְתּוֹ". ואני מוסיף כאן והמֵבין יָבין והמַקיש יַקיש.
לספר עטיפה מקורית ביותר. בגב העטיפה אין מֶלֶל בכלל לא שֶׁבֶר שיר, לא הצגת הספר ואפילו לא פרטים על המשוררת החשובה הזאת, כאילו נענית המשוררת לקריאה המוכרת של הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין במין פרפראזה משלה שעל הדברים על אודותם אי אפשר לדבר מוטב לשתוק, ובמקרה שלה רק לשורר בגוף הספר. אבל בחזית העטיפה תחריט נהדר בעיניי של האמנית גלית ראוכוורגר תחת הכותרת "מה שנשאר". נראה בו בית חרֵב בתוך נוף קודר, בצבע חלודה, מוקף עצים עירומים מעלים ומצמרת. הייתי אומר שזה בית אימתי שזוועה עברה על פניו, זוועה טבעית ועל-טבעית כאחד, והוא, התחריט הזה, יכול היה לעטר בשקט כל אחד מסיפוריו האפֵלים של אדגר אלן פו, ובפרט את "נפילת בית אשר".
לבסוף כדאי לחזור ולטעון כי בז'רנו היא משוררת חלוצית, איכותית ובכירה, שכותבת שירה מתפתחת וייחודית מזה עשרות שנים. היא כלת פרסים רבים, ביניהם פרס אקו"ם על מפעל חיים, פרס ביאליק ופרס עמיחי. מבחרים אחדים שלה ראו אור במשך השנים בהוצאות מרכזיות. אין ראויה ממנה לקבלת פרס ישראל לעתיד לבוא. לדעתי, המועד הגיע. הוא כבר כאן.
מלחמה, מאיה בז'רנו, התחריט שעל העטיפה: גלית ראוכוורגר: "מה שנשאר", תצריב ואקווטינטה על נייר, 2023, הספר יצא לאור בסיוע הקרן לקידום היצירה הישראלית של אקו"ם, עמדה, 76 עמודים, 64 שקלים
עטיפת הספר בהוצאת עמדה
רעיונות יפים ןמעניינים. מאוד משכנע. תודה
מיכל היקרה, שלמי תודה. אמסור למאיה שתראה. רני
תודה רן על עוד מאמר מקיף ומרתק .קראתי את "מלחמה" ועוד לפני שהגעתי למשפט " ולא ידענו למה מתם ועל מי ועל מה מתם" וכמו שכתבת ,שמעתי את הד קולו של ביאליק ב"עיר ההריגה" . "מלחמה" נכתב בהנף של כאב נורא וכשרון עצום לתאר את האסון התנכ"י שניחת על המקום הנורא הזה.
חלקו השני של הספר כתוב בשפה אחרת, הולמת לגובה הגיבורים המאכלסים אותו ונותן תוקף לאמירה שההיסטוריה חוזרת בכל אלימותה, יוהרתה וטמטומה. אני מסכימה איתך מאד מאיה בז'ראנו היא משוררת חזקה, חלוצית וחשובה.