מאחורֵי הכּוונות / ראובן גבע / ביקורת ועוד איך תהיה

מאחורֵי הכּוונות / ראובן גבע / ביקורת ועוד איך תהיה…

 

 

עף נגד הרוח, שוחֶה נגד הזרם

 

ראובן גבע הוא דג מוזר לטובה בשירה העברית-ישראלית העכשווית. הוא שוחה נגד הזרם צורנית. הוא כותב שירה חרוזה ושקולה כמו פעם בנוסח שלונסקי-אלתרמן-גולדברג, והוא עושה זאת באופן טבעי כי ככה הוא תופס את מהות השירה ואת המופת שלה. ואל תגידו לי, אבל הייתה כאן עד לא מזמן, אופנה של לחזור לחרוז ולמשקל, הרבה-הרבה אחרי השלושה האלה, שפרחה כאן בשנות התשעים, באמפליטודה שבין שירת הפסטיש ההומו-ארוטית ספרותית של דורי מנור ושירת הסונטות המאולצות של אהרֹן שבאי. נכון! הייתה גם הייתה, אבל לא אליה אני מכוון. גבע הוא אי בתוך השירה העברית-ישראלית ושפתו הגבוהה אינה נקשרת בהכרח למהלך המלאכותי הזה שחלף עבר זמנו. עובדה היא שבאופן טבעי הוא ממשיך לחרוז ולשקול ודובר אלינו שירה גבוהה-גבוהה.

 

עוד דבר שמאפיין את שירת גבע הוא היותה פוליטית עד לקצות אוזניה. נראה כי המצב החברתי שבו יש ממשלה בת עוולה מקוממת אותו, והדבר פולש אפילו לשיריו האינטימיים והפרטיים. זה פושֹה בשירתו וניכר כי הדבר הוא בנפשו עד השינוי המיוחל. אפילו בשירי המשפחה שלו, אפילו בשירי האהבה שלו, הוא פוליטי. ואל תאמרו לי כי כל שיר בסופו של דבר הוא פוליטי, כי הכול פוליטיקה. די עם זה. באמת. מדובר בשירה פוליטית גרידא ושירה טובה מאוד.

 

הנה שיר יפה שמשוקע בו צד חברתי-פוליטי חזק, אף על פי שאין כאן דקלרציה פוליטית מובהקת ובשל כך הוא עוד יותר מעניין. השיר קרוי: "נקודת אחיזה":

 

"על חבל דק אנו פּוסעים / ורוח צד עוצמה נוטֶלֶת. / גם אם זָרוּחַ חֵיק גבהים, / בְּכל שַׁעַל האחריות מוטֶלֶת. // זיזים אין כאן להיאחז / בָּרוח הסועָה מִסַּעַר, / רק קול תקווה מג'ון בָּאֶז, / לְאלה הכּבים מצער. // על חבל דק אנו פוסעים / לְמֶלֶל המוליך שולָל / וּבִלְבָבות כך שסועים / נישָׁמֵט אל הבִּגְלַל".

 

השיר הזכיר לי דווקא את שורות האווירה והנוף היפות והקלאסיות של אבות ישורון שכתב בשעתו בשיר "1 ינואר לילה", הנה הבית האחרון מתוכו: "מְשַׂחֲקִים שַׁח. הַבַּיִת / קָפֶה מָלֵא דֵּצֶמְבֶּר / שׁוֹמְעִים ג'וֹן בָּאֶז / שָׁרָה אַי רִימֶמְבֶּר".

 

עוד דבר חשוב המייחד את שירת גבע הוא היותו כותב במרובעים. יש לו חיבה בשיר הארוך לבתים סדורים בני ארבע שורות והוא מתייחד בכלל בכתיבת מרובע כשיר בודד אַ-לָה "רובּעיאת" של עומַר כּיאם הקלאסיים. מרובעים חכמים ומרגשים כותב גבע.

 

הנה שיר שהוא שמינייה הבנוי שני מרובעים קלאסיים כאלה הנושא את שם הספר "מאחורֵי הכּוונות" ובמידה רבה גם מתכתב עם הציור על העטיפה:

 

מאחורֵי הכּוונות אש נורית, גם חֶמלה. / אדם נופל, אדם קם, רגעי תהילה. / התכלית תבקש להּ עוד לילה אחרון, / בשאוף הבּעיה להכתיב דְּבַר פִּתְרון. // מאחורֵי הכּוונות תמונות מתחלפות, / מן הבּז לבַּזְיָר, לִדרורים שם חולפות. / למתבּונן כך הרחֵק, בכווֶנֶת בוחר, / מן הסתם רואֶה כְּלָל חיווּי חיוור".

 

למי שאינו יודע, בזייר הנו צייד המשתמש לצֵידו בעופות טורפים, מאולפים ומאומנים לדבר. ריח של סכנה קרֵבה עולה מן השיר החושני, המסוכן והחרוז הזה.

 

בספר הזה החדש הקרוי כאמור "מאחורֵי הכּוונות", השם הפוליטי והלא פוליטי הזה אומר הכול ויכול להתפרש לכמה כיוונים, הוא חוזר לעסוק בנושאים הקרובים אל לבו ביתר שאת. אֶל אלה חוברים גם ההרהורים על ההאטה הפיזית, האינטלקטואלית והנפשית בעקבות הזִקנה והעיסוק באדם הנחלש והחולה; כמו כן יש כאן דיון שירי מעמיק בשער אחד במהו שיר לדידו של גבע, דיון עקרוני חשוב וארס פואטי במובן הרחב של המילה ושוב, גם כאן הוא חושב אחרת מן האחרים.

 

למרות הזעם הפוליטי הקדוש והפסימיות הקלה המלווה את השירים, הייתי אומר כי בבסיסו, גבע, הוא משורר אופטימי של אף על פי כן ולמרות הכול. זהו ספרו הרביעי והוא עושה דרך מרשימה, גם אם, לצערי, לא רבּים רואים בּיפי שירתו. קדמו לספר הזה: "חשיבה בנאלית" (הוצאה עצמית, 2020), "צבע השתיקה" (עמדה, 2018) ו"בצֵל כוכבים נושרים (הוצאת ספרי עתון77, 2016). הספרות יכולה להיות בהחלט גברת מאוד מייאשת, בעיקר אם אתה שוחה במשך כל הזמן נגד הטעם הספרותי של הבון טון, הן של השירה החופשית המורכבת והן של השירה החרוזה והשקולה של שנות התשעים, ומתעקש, וגבע בפירוש יודע להתעקש לטובה והתוצאה השירית יפה ומרשימה.

 

בדרך כלל המבקר צריך להיות תוצאתן. זאת עמדתי. הוא צריך לשפוט בזהירות ובקפידה את מה שמונח לפניו בחזקת הנה שלך לפניך כקורא, אלא שבמקרה של גבע שאותו אני מכיר אישית, הייתי ממליץ לו בחיבה להוציא לאור קובץ של כל המרובעים הקסומים שלו. זה יכול להיות אחֵר ונהדר עוד יותר. בינתיים אפשר להתרשם מן הספר השלם והבּשֵׁל הזה ומן העטיפה היפה שלו שעליה מתנוססת ציפור לבנה הנראית מתוך כּוונת אולי ברגע הירייה בה, אולי לא, מעשה ידיו של המשורר והמתרגם, ערן צלגוב, ומספריו הקודמים של גבע שבהחלט ראויים.

 

חלק מן השירים בספר הם שירי יעץ שכאלה של המשורר בינו לבין עצמו בשל המצב סביב וגם מעין עצות שעשויות להיות מועילות לאחרים. הנה השיר הפותח את הספר הנקרא "לֵךְ אַל תרוץ", אף הוא בנוי באופן קלאסי וסדור כשמינייה שהיא שני מרובעים:

 

"לֵךְ, אַל תָּרוץ! הגם תֵּירוץ לפניךָ. / בַּמֵּרוֹץ לא תראֶה סביבך מן היופי / דע, עֵרֶךְ מוסף יקדם את פניךָ, / בעולם הנחשף לייסורים וְלַדּופי. // לך, אל תרוץ! חלומךָ בל תחטיא. / הֶדגשים מתחדשים מעונה לעונה. / בַּתמונה התבונן, מַצֵּה המופתי! / לִפרקים גם שנה יש ותחרוץ לשונהּ".

 

אכן, לך ראובן בכוחךָ זה והמשך לשורר, כי הדבר ממךָ וּבךָ.

 

 

מאחורֵי הכּוונות – שירים, ראובן גבע, ניקוד: יצחק רפפורט ויאיר בן-חור, איור העטיפה: ערן צלגוב, עימוד ועטיפה: יגאל ארקין, עמדה, 88 עמודים, 64 שקלים