רן יגיל סופר ועורך
אבן על אבן / מאיה ויינברג / ביקורת ועוד איך תהיה…
צערים גדולים וצערים קטנים
ספר השירים הרביעי של המשוררת מאיה ויינבּרג אבן על אבן הוא העצוב שבספריה עד כה. יתר על כן, הייתי מסתכן ואומר שזהו אחד מספרי השירה העצובים שקראתי בימי חיי. פשוט אין בו שום נחמה. בחלק הראשון "ערש" היא ממש מכניסה אותך, הקורא, לעומק הפיזי והנפשי של תהליך הפרידה מהוריה, בעיקר מאביה שנפטר לא מזמן בהפרש שנים אחדות מן האֵם, והמשוררת נותרה בעצם לבד בעולם. לא ניכר שהיא מוצאת נחמה לא בבן הזוג ולא בבנותיה. היא לא מוכנה לוותר על שום תיאור פרטני של המחלה וההידרדרות הבריאותית, היא לא תפסח על שום טיפול ושום תרופה בשיריה, כאילו באמצעות אזמֵל המנתחים המילולי הזה היא תמצא מָזור לנפשה, אבל היא לא מוצאת.
נדמה כי בחלק השני, "גוף אדמה" אולי ישתנו פני הדברים, תהיה משום נחמה וקימה מן האֵבֶל. קדחת! שגרת היום שאחרי מוֹת רק מדכּאת עוד יותר, ולא שאין ניסיונות בשירים המופיעים בחלק השני, שהוא הפחות טוב לטעמי בספר, לנסות אוטוסוגסטיות, דהיינו השָׁאוֹת עצמיוֹת בעברית, ניסיונות שכנוע עצמי אובססיביים שהעולם שם בחוץ יפה ושווה, אלא שנדמה לך בפירוש שהדוברת אליך בשיר לא מאמינה בעצמה לניסיונות הנחמה האלה. ההיאחזות בשגרה, בזוגיות, בילדים, בטבע האורבּני ובטבע בכלל, דברים שאפיינו את שירת ויינברג האקסטרימְקלוזאפּית, לא יעזרו כאן. גם לא המתקתקוּת הוַיינבּרגית המוּכּרת של השיר הלירי, אפילו לא העטלפים האהובים עליה כל כך כרופֵאת חיות ומתמחה בהם, גם בהם אין שום נחמה. אולי בספר הבא.
כל זה לא בא חלילה לדבר בגנותו של ספר שירה זה אלא כדי לאפיין אותו ולהורות שהרגיסטר בו שונה מאוד מספריה הקודמים של המשוררת הזאת האהובה עליי. גם מקור השם "אבן על אבן" אין בו לדידי שום נחמה כי הוא מרמז על אנשים הקבורים זה לצד זה, או זה על זה, או זה מעל זה, במקרה הזה שני ההורים של המשוררת. ראוי להנגיד את הספר הפסימי הזה ה"אנקריאון על קוטב העיצבון" של ויינבּרג עם ספר של משוררת אחרת הנושא בדיוק את אותו השם "אבן על אבן" של יפה שלומוביץ, שהוצאתי אני לאור, בהוצאתי עמדה. ה"אבן על אבן" של שלומוביץ היא בנייה של חיים, בנייה קשה, אבל בנייה, תוך הסתכלות אחורה אל ההיסטוריה והמיסטיקה שלנו. רוצה לומר, יש כאן משום האקזיסטנציאליזם הרליגיוזי שבו אבן על אבן נבנֶה הדבר. "האבן על אבן" של ויינברג כולו כיסוי וכובד, משהו שמכסה על החיים המפעמים, הלינאריים, החד פעמיים להחריד, ובעצם זאת שירה אקזיסטנציאליסטית חילונית לירית מובהקת שמשליכה את יהבה אל הנראֶה ואל המוחש. שני ספרי שירה בעלי אותו שם, אך שונים כל כך.
ראו למשל את החסכנות הלקסיקוגרפית והרטורית בשיר המינימליסטי הזה ללא שֵׁם מתוך השער הראשון הקרוי "ערש": "לא להיכשל בלשוני / שביתה / שִׁבעה / שמיטה // הבְּקרים כמו מהלומה / יוּני בכל כוחו / שדות / שריפות / בחירות // ראשי כבד מנשוא / בית ספר / בית כנסת / בית חולים / בית קברות" (עמ' 21). פשוט, מצמרר ויפה. או השיר החזק הבא שבו הסוגריים הציניים, האגביים, משמשים כאמצעי אמנותי של השיר, המשחק בין פּאתוס לבּאתוס באותה שורת שיר, כל שורה בשיר היא בית. "תקווה ללא גבולות (בית החולים, שלט ניאון) // דע לפני מי אתה עומד (מתכת רקועה, בכניסה לבית הקברות) // רימה ותולֵעה (שַׁיִשׁ, מעמד אלונקת הגופה) // טעם החיים (קוקה קולה, כוסות חד פעמיות) // המקום ינחם (הרב הֶנדל, כתמי זיעה בבתֵי שֶׁחיו) // תהיו חזקים (אלמוני) בשורות טובות (פלוני) // שלא תדעו עוד צער (לא נותר בי מקום) // משמיים תנוחמו (עיניי עצומות)" (עמ' 19).
נראה שהמשוררת מבקשת לשכוח, כמו באחד השירים היפים ללא שם הזכורים לי של המשוררת נגה יתומי רביב בשעתה, אבל מה שהיא רוצה לשכוח לא שוכח אותה, אז היא זוכרת. כביכול זוכרת בעל כורחה. הנה השיר היפה "לשכּוח": "את הפה הפעור לאחור / אוזלת היד המוּבסת על המיטה / התודעה השוקעת / אנְחות המורפין / טמטום החושים של המלווים / המילים הריקות (מה יש לומר / שעה שהחיים נשפכים עד תום) / ידעתְּ אֲבָל לא האמנתְּ: / הנה נגמר בכל מאודו / כך זה יהיה מעתה / לשכוח ולא לזכּור" (עמ' 20).
השיר הטוב הזה הזכיר לי את הרומן המצוין של דן בן אמוץ "לזכור ולשכּוח" על אדריכל איין ראנדי, זכר אלפא שכּזה, בשם אורי לם, בן דמותו של בן אמוץ עצמו, שחוזר לגרמניה כדי לקחת שילומים ומסתבך שם בפרשיית אהבים וזוגיות ובכלל. בן אמוץ ביקש לקרוא לספר שלו באופן פרובוקטיבי "לשכּוח", אבל אז באו פרנסי הספרות והאמנות ואמרו שלא נאה הדבר כי ספר העוסק בשואה ייקרא בשם הזה, משל הוא מבקש לשכוח את השואה, לסלוח ולעבור הלאה, ולכן הוא תיקן את הכותרת ל"לזכּור ולשכּוח", אבל ויינברג מתוך הכאב העצום באמת מבקשת לשכוח, דהיינו אם אי אפשר להחזיר את הגלגל אחור לזמן שלפני הסבל הפיזי והנפשי, אל הימים הרעים ההם לפני הימים הרעים ממש, כמו שקבע נתן זך בשירו, אז עדיף באמת לשכוח. אבל אי אפשר לשכוח. פשוט טכנית זה בלתי אפשרי, אז היא זוכרת בעל כורחהּ וכותבת שירים.
לאורך שני חלקי הספר קיימים פה ושם שירים המדברים על הילדוּת, שלא הייתה דבר פשוט ושלא נחשוב חלילה כי לפני הימים הנוראים של המחלות האיומות היה גן עדן, ממש לא, גם כיַלדת מפתח הדבר היה מורכב, ויש גם שיר אֵם מתבוננת הצופה בבנותיה ועושה שימוש במוטיבים מתוך אגדה מודרנית בנוסח כיפה אדומה, במקרה זה. ככלל מאזן השירים כאן הוא טוב, אבל לא כל השירים טובים. יש רגעים שהניסיון לשמור על פשטות המבּע גורם למשוררת לגלוש לבּנאליזמים מעט מתקתקים, קצת מחורזים וחרוזיים מדי, כמו השיר "חשבון":
"מה עשיתי / בכל הזמן הזה? / איני יודעת לענות. / כמו מעצמו / נפרט ונפרט / לפרוטות / מעט פה ומעט עוד / תמיד קטנות / הִגְדלתי רק לקוות. // לְמה ייחלתי / בכל הזמן הזה? / אינני יודעת לענות. / גִזרֵי חלומות / חזיונות תלושים / חילופי עונות / בכל ליבי אהבְתִּי / בכל ליבי פחדתי / לא פחות" (עמ' 45).
אך יש גם שירים טובים בחלק השני כמו השיר הבא, למשל, הקרוי "שיר ראש חודש" שבו חוזרת ויינברג לטבע האהוב שלה ובסופו מרפרֶרֶת לשיר הנודע של לאה גולדברג "למי שאינו מאמין / קשה לחיות השנה…". השיר של ויינברג מוקדש לאדם בשם צוריאל. הנה:
"ואולי זו עת הניסים / אולי דברים קטנים גדולים / ונפלאים ללא שיעור נִקרים בדרכנו / מבלי שאפילו הרמנו את הראש / אני מאחלת לנו שלא נדע צער / גדול לזמן-מה רק צְעָרים קטנים / ושנמשיך לדבר זה לזה את האמת / מחדרי ליבנו / כפי שלפתע נצפו גחלילות בהרי הגָליל / ובירושלים שנים אחרֵי שנעדרו כָּליל / לא נוכל להבין / לא נוכל להפסיק לנסות / הנה באים כעת ניסים / יָפים כמו פֵיות / למי שמאמין אבל גם לְמי שלא".
יפה השימוש של ויינברג בצירוף המקטין "צערים קטנים" כאילו כך נוכל להתמודד ולהכיל אותם ביתר קלות; גם השבירה אל הטבע דרך הגחליליות שנעלמו וחזרו כאילו ההורים גם הם יכולים לפתע לחזור מן המתים היא מעניינת; וגם המצלול הקצר, החסכני והמקורי "יפים כמו פֵיות" מפתיע ומדבר אל לבי.
ככלל, המהלך של ויינברג בספרים שלה עד עתה היה מן הפָּתוח אל הסגור, מן הטבע הפתוח אל הטבע האורבּני, מספרה הראשון המצוין "שטחים פתוחים" עד לספר הזה "אבן על אבן" שהוא לדידי הסגור שבספריהָ. אני מייחל בשבילה ובשבילי כקורא שירה שהיא תחזור בחזרה אל הפתוח, כמו הסוס החופשי ליום אחד בסיפורו של ס. יזהר "הנמלט", כמו הכלבּה בשיר של ויינברג מן הספר הראשון שיוצאת לשוטט בחוצות ובשדות, שוברת את המוסכמות מכל הבחינות, יוצאת אל הלא נודע והמסוכן. יש לה היכולת הזאת. היא קורצה מן החומר של משוררות גדולות ואין לאסור אותה פואטית בנחושתיים.
מאיה ויינבּרג / אבן על אבן / עורכת: טל ניצן / עורך אחראי: יוני דוד / ניקוד: יעל ניר / על הכריכה: שדה, פרט מתוך הסדרה "סוף הקיץ" של מאיה כהן לוי / סדרת טקסטורה, פרדס הוצאה לאור / 69 עמודים / 69 שקלים המחיר על גבי הספר לפני הנחה / הספר ראה אור באמצעות תמיכת מפעל הפיס, קרן יהושע רבּינוביץ לאמנויות ואקו"ם
הביקורת ראתה אור בדפוס בכתב העת לספרות "עתון77" בעריכת עמית ישראלי-גלעד ומיכאל בסר, גיליון 441, שבט-אדר תשפ"ה, פברואר-מרץ 2025
עטיפת הספר בהוצאת פרדס