רן יגיל סופר ועורך
גולם במעגל / לילי פרי / ביקורת ועוד איך תהיה / במלאת 70 לסופרת
אתם זוכרים מה זה "גולם במעגל"? המשתתפים יושבים על הקרקע במעגל ומביטים זה בזה ולא לאחור. אחד מהם קם ממקומו כשהוא מחזיק בידו מטפחת. עליו להקיף בריצה נמוך-קומה את המעגל מבחוץ, ולהניח מטפחת מאחורי הגב של אחד המשתתפים. על כולם למשש מאחורי הגב. מי שמוצא את המטפחת קם ומנסה לתפוס את זה שהניח אותה בטרם יגיע למקומו ויתיישב. לא הצליח – הרי הוא "גולם". על כן, יֵשב באמצע המעגל וכולם ישירו לו "יֵשׁ לָנוּ בַּמַּעְגָּל גֹּלֶם / אֶת מִי שֶׁיַּכֶּה עַל הַגַּב / לִקְרָאתוֹ יָרוּץ מִיָּד".
משהו בי זוכר כי שיחקתי בימי ילדותי את המשחק הזה. אלא מאי, בשבילי "גולם במעגל" זה לא זה. בשבילי הוא אולי הרומן הקאמרי האורבּני החזק ביותר שקראתי בספרות הישראלית עם בואי לתוך רפובליקת המילים הקטנה הזאת בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת, כשאני כולי תמים, חָלָק ונכון ואך רוצה להתאזרח בה ולתפוס בה מקום. אך אויה, הפכתי למעין גולם במעגל בתוך אותה רפובליקה נכספת, וזאת מבלי להיתפס כאן למיני בכי ונהי שהרי גורל דומה פקד גם חברים אחרים משלי בני דורי.
טקסט בפרוזה שכזה, כשאתה קורא אותו בשלב בראשיתי כל כך כקורא, נחרת בך ואינו נשכח. והנה לימים הכרתי את כותבת היצירה הזאת, הסופרת לילי פרי, ואני מצוי עמה בידידות קרובה מאוד, ולכבוד יום ההולדת ה-70 של הסופרת, חזרתי אל "גולם במעגל" על כל גלגוליו: קראתי ושמעתי אותו וצפיתי בסרט שנעשה על פיו, רק את המונודרמה שעשו על פי הרומן פספסתי, אבל אין מה לעשות, זאת דינה של הצגה, הייתה ואיננה. והגעתי למסקנה שאני אוהב את היצירה הזאת עוד יותר ממה שחשבתי אז. היא שוב כבשה אותי כאוהב ספרות.
הרומן הופיע במהדורות אחדות והיה בשעתו למעין מיני רב-מכר. הוא ראה אור ב-1986 בהוצאת כתר לראשונה, ואחר כך הוצאת ידיעות אחרונות, שלילי פרי שימשה בה כאחת מעורכות הספרים באותן שנים, הוציאה את הרומן בשנית ב-2007 בלוויית מסה טובה ומאירת עיניים של פרופ' דן מירון. ככלל, דברי חוכמה על יצירה זו פורסמו על ידי הבוסים הגדולים של הספרות בקול אחיד ואוהד ביותר, מלבד פרופ' מירון אפשר לציין למשל את פרופ' יגאל שוורץ שקבע בצדק כי מיקי סתיו, גיבורת הרומן, היא מעין ג'ויִיש איזראלי פרינצס על משקל הג'ויִיש אמריקן פרינצס ודמות כזאת לא נראתה ולא טופלה בספרות העברית-ישראלית לפני כן. עוד הכרח לציין את הניתוח המבריק של פרופ' גבריאל מוקד ליצירה במסגרת מסה מקיפה על יצירת פרי. מוקד כותב:
"כבר ב'גולם במעגל' ניכרת היטב הטכניקה הנראטיבית החזקה של הסופרת שלפנינו, ההולמת לחלוטין, ככפפה ליד, את החוויה העזה המתוארת כאן והניצבת במרכז עלילת הרומאן. ה'קלף המנצח' של טכניקה נראטיבית זו: לא רק שהעלילה נמסרת לחלוטין מנקודת ראות ומההתנסויות של הפרוטגוניסטית, אלא שהקורא מוטל להתנסויות אלו ולכלל העלילה, המבוססת עליהן, היישר ל'אמצעם של דברים', כלומר ללב האירועים והחוויות בלי הסבר מקדים. אכן, בכל רומאן שלה רק בהדרגה מתבררת לקוראים תמונה סינופטית של מצב ומהות האירועים, ואף מהות הפרוטגוניסט(ית) מתחוורת לנו למעשה, בהדרגה, כשאנו כבר חווים בחוזקה את החוויות ואת האירועים. גם הדרמה החברתית וגם הדרמה המשפחתית הנגלות לפנינו, שתיהן מתבהרות רק בהדרגה במלוא היקפן, בעוד עוצמתם של הטראומות והמשברים והניגודים האישיים כמעט נכפית עלינו בעוז מיד כבר מהעמוד הראשון של כל רומאן מבין רומאנֵי לילי פרי". מדויק מאוד.
ואכן מה שקובע את ייחוד הסיפור של מיקי סתיו היא מיקי סתיו עצמה שובת הלב, או מוטב לדייק ולומר הטון האטומיסטי שלה שבה היא מספרת את סיפורה תוך דיאלוגֵי סטקאטו שכאלה המזכירים ומסגירים מבנה של דרמה או ליתר דיוק מחזה. יש רגעים חזקים לקראת האמצע והסוף שהרומן ממש מתחפש למחזה כמו אצל דן בן אמוץ ב"לא שם זין" (ביתן, 1973).
עטיפת הספר, כתר, 1986. עיצוב: אבנר אברהמי, צילום עטיפה: אריאלה כספי
הבחנה יפה שעושה פרופ' מירון, אבל לצערי לא הולך איתה עד הסוף באשר לרומן הקאמרי הזה, היא שמיקי סתיו למרות היותה ממלאת חללו של עולם וחללו של דף היא דמות שטוחה במתכוון, כתובה כסילואטה המייצגת דור וחתך חברתי מבלי להיות סאטירית בהכרח. פרופ' מירון טוען בצדק כי הספרות העברית באותה תקופה באמפליטודה שבין אברהם ב. יהושע ויצחק בן-נר התמקדה במונולוג התודעתי הפנימי ובדמויות עגולות ומבחינה זאת גם דויד גרוסמן ששילב אלמנטים פנטסטיים בתחילת כתיבתו כסופר, גם הוא, נופל לפח יקוש שבמרכזו הטענה כי רק דמות עגולה שתעבֶּה את הרומן ותיתן לו עומק בסופו של דבר תניב יצירה איכותית ובעלת משמעות. פרי מפריכה זאת בעליל.
בעצם ניתן לומר כי פרי מטרימה ברומן הזה את הדמויות הקרטוניות והשחורות של סופרות וסופרים שיצוצו כאן במהלך שנות התשעים עם פריחת המקומונים. כוונתי לסופרים ידועים יותר מפרי, אך לדידי איכותיים פחות, כמו אורלי קסטל-בלום למשל, מפרקת האידיומים הנצחית או מספֵּר קרטוּני בעל ברק כאתגר קרת, שלשניים האלה, מוכשרים כפּוני היודע לעשות רק טריק אחד, יש במרכז לא אחת דמויות שטוחות במכֻוון. אבל גם סופרות איכותיות ופרועות דמיון ביותר ולצערי לא מספיק מוכרות כמו יעל ישראל ולאה איני משכו, בין אם הכירו בין אם לאו, מן הדמות השטוחה הקסומה שב"גולם במעגל" כחלק מרוח התקופה. אולי רק סופרת כמו דורית אבוש, הידועה גם בשם א. דורית, הייתה אֵם חלוצה כמותה.
מדוע כותב אני כי פרופ' מירון לא הלך עם הרעיון הנכון שלו באשר לדמויות השטוחות, מושג שטבע הסופר האנגלי א"מ פורסטר, עד הסוף? מפני שהוא אינו קובע באופן נחרץ כי פרי, לדידי זה כך, היא בסופו של דבר סופרת פוסטמודרנית. אם נבדוק את האלמנטים של כתיבתה מן הרומן הזה ועד הרומן האחרון עד עתה, "ברבורים בג'רוזלם ביץ'" (טוטם ספרים, 2019), נראה בעליל כי היא עונה על ההגדרה הזאת כמעט בכל הפרמטרים. יתרה מכך, ככל שתמשיך לכתוב רומנים קאמריים היא תעמיק את ההיבט הפוסטמודרני בכתיבה שלה: דמויות שטוחות; אמת חמקמקה עד אין אמת, אלא אולי מעיני המתבונן; שילוב מלאכותי מכֻוון בין גבוה לנמוך; עיסוק אובססיבי בתרבות עצמה כייצוג של המציאות במקום מימזיס ישיר וכתיבה על המציאות; לא סוריאליזם סדור ולא ריאליזם סדור, אלא פנטסיה ומציאות משמשים בערבוביה תוך קיטועין ומעברים גסים ועוד.
דמות מרכזית שמוצאת את מותה ברומן הקאמרי הזה היא אימא של מיקי שתלתה בה תקוות גדולות שנתבדו. מיקי, שהייתה אמורה להיות נגנית פסנתר קלאסית מבטיחה, מתפתחת להיות נגנית אורגן בגני ילדים ואחר כך עורכת תוכניות מוסיקה ברדיו. לאֵם קשה להשלים עם זה שאין לה תחת ידה גאונה. גם היא סילואטה המשורטטת בקונטור דק ומדויק. זאת אימא אֵימה ללא ספק. היא רודה במיקי שמקיימת נגדה מרד שפוף, אבל מתמיד והחלטי. הדו-קרב המתמשך בין שתיהן הוא חלק מהותי בספר.
אבל כשהאֵם מתה לקראת סוף הרומן, יש רגע עצב של התפרקות. כאילו לקחו למיקי את הצידוק לקיומה. היא חושבת שמדובר בידידה הקרוב והזקֵן, מר פולנסקי שמת, אבל לפתע מתוודעת שדווקא לאימא קרה האסון ויש לה שטף דם במוח. היא נוסעת באוטו עם אחיה ואביה לראות את האם החולה שבקרוב תמות והמשפט החוזר שוב ושוב והנחקק בראשך כסוג של מנטרה אובססיבית, אבל שטנית ביותר, הוא "אנחנו שלושה אנשים גיבורים". מי כאן גיבור? מיקי שמהלכת בשולי החיים כצל, שהיא כגולם במעגל? אבא שלה הסתגלן? עמי, האח המכורבל הרועד מקור? לא ולא, ובכל זאת כן גיבורים, כי לפתע הסילואטות הללו מקבלות צורה אנושית מתוך הניכור ומלב השטחיות.
מיקי לא מכנה את הסילואטות בשמות ספציפיים אלא באפּיטֶטים קרים ומנוכרים כמו "מר סתיו", "גברת סתיו", "אח של מיקי", זאת טכניקה של אפיון שתלווה את פרי גם ברומנים מאוחרים יותר שלה כמו "ביקור התליין" (ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 1999). כך היא כותבת רומן משפחה מנוכר על התא הקורס אל תוך עצמו. אולי באמת, לפעמים, עדיפים חברים קרובים ואמיתיים על פני בני משפחה. שווה לתת על זה את הדעת, להעניק לזה מחשבה. כזאת את, לילי פרי היקרה, חברת אמת לחיים ואחות נדירה לספרות.
עטיפת הספר: ידיעות אחרונות, 2007. עיצוב העטיפה: יובל סער, הצילום שעל העטיפה: ויז'ואל