רן יגיל סופר ועורך
חָבֵר
בְּיָמִים עֲכוּרִים
כָּל שֶׁאָדָם זָקוּק לוֹ הוּא חַלּוֹן אֶל הַבָּהִיר,
כְּמַעֲשֵׂה הַצֹּהַר בְּתֵבַת נֹחַ
כְּשֶׁנִּתַּךְ מַבּוּל.
וְאַתָּה,
הֱיֵה לַחֲבֵרְךָ הַצֹּהַר
הֱיֵה הַחַלּוֹן,
וּבְשֹׁךְ סְעָרָה,
הָבֵא לוֹ אֶת בְּשׂוֹרַת הַיּוֹנָה.
חלון אל הבהיר, ספר שיריו של יצחק גוילי הינו ספר שירת הצוהר, בשורת היונה. זאת שירה בעלת תעוזה, מעוף ובעיקר חוכמה; שירה המישירה מבט אל המציאוּת ומצליחה להאיר בה תובנות רבות. גוילי כותב על פרקי ילדותו, על שכונת מגוריו ועל אהבה אשר "עושה את החיים נסבלים", מבקש "למסוך כאב לשורות שייתנו קצת נחמה", יודע את יופיו של הצער ומותח "לולאות של געגוע" על פני "הרף עין אחד מושלם בו היית לי אהבת עולם".
אך מעל לכול, ובתוך הכול, קיימת לבנון. קשה לדמיין קורא שייוותר אדיש לפרק השירים "לבנון, בארץ הרעה הזאת" הפותח את הספר. זהו מקבץ שירים מצמרר בכוחו, שיש בו אפֵלה, אובדן וחרדת מוות עצומה – אך גם, וזה כוחו של גוילי – רגעי אור. מתוך האפֵלה בוקעים שברירי אור. זהו אינו אור אופטי רגיל, לא אור בוהק ובוודאי לא מסנוור – אלא אור של למידה. גוילי, כתלמיד חכם אמיתי, הופך את הגיהינום להזדמנות. הזדמנות ללמוד.
"הפחד שלנו בני האדם הוא איננו המוות", כותב גוילי בשערי התופת בלבנון, ומוסיף: "אלא החמצת מתנת החיים". הספר הזה, ספר שיריו החזק של גוילי, הוא ללא ספק מתנה. זאת שירת היונה, שירת החלון אל הבהיר.
יקיר בן-משה, משורר ועורך הספר
הנה עוד שמונה שירים יפים מתוך הספר, שיר אחד מכל שער שבו:
הָיִיתִי שָׂמֵחַ
לוּ הָיְתָה שִׁירָתִי מַסּוֹר,
לוּ הָיְתָה פַּטִּישׁ,
לוּ הָיְתָה מַדְרֵגָה קְטַנָּה,
שִׁמּוּשִׁית,
סְמַרְטוּט רִצְפָּה
אוֹ לְפָחוֹת מִמְחָטָה,
לֹא רַק גַּעֲגוּעַ עַל נְיָר,
לֹא אוֹת מֵתָה.
סֶרֶט תְּעוּדָה עַל לְבָנוֹן בַּטֵּלֵוִיזְיָה.
וַאֲנִי, שֶׁלֹּא יָכוֹל לִצְפּוֹת
בְּלִי לַחֲשֹׁב עַל אֵלֶּה שֶׁאִבַּדְנוּ בָּאָרֶץ הָרָעָה הַזֹּאת,
מִתְעַסֵּק בֵּין הַכִּיּוֹר לָאָרוֹן
וּדְמָעוֹת מְצִיפוֹת אֶת הַגָּרוֹן.
וְהַיֶּלֶד שֶׁלִּי, הַמֶּטֶר תִּשְׁעִים הַחַיְּכָן
שֶׁרַק אֶתְמוֹל רָצָה בַּמְבָּה כָּל הַזְּמַן
וַעֲדַיִן מְמַלֵּא לִבִּי בְּחִיּוּךְ כְּאִלּוּ הָעוֹלָם מֻשְׁלָם,
נִגָּשׁ אֵלַי, מְחַבֵּק וְאוֹמֵר:
"תֵּרָגַע, אַבָּא", וּמַעֲבִיר תַּחֲנָה.
אֲנִי לוֹקֵחַ נְשִׁימָה עֲמֻקָּה.
חֵלֶק מִמֶּנִּי תָּמִיד יִתְחוֹלֵל שָׁם.
וְהָאַהֲבָה הַזֹּאת
כְּמוֹ כָּל אַהֲבָה אֲרֻכַּת שָׁנִים,
הִיא מְלֶאכֶת מַחְשֶׁבֶת שֶׁל טְלָאִים,
אֲפוּפָה בְּעָנָן שֶׁל חֶסֶד,
נִסְתֶּרֶת
בֵּין אוֹר לְחֹשֶׁךְ,
בֵּין יְמֵי חֻלִּין לְחַגִּים.
דּוֹדָה וִיּוֹלָה נוֹשֵׂאת עֶלְבּוֹן יָשָׁן,
כְּשֶׁבָּאָה לַשּׁוּק לִקְנוֹת,
בְּהַקָּפָה, בְּמִלִּים רֵיקוֹת,
אֶת הַדֶּלֶת הַנִּטְרֶקֶת בְּגַסּוּת,
אֶת הַלַּעַג שֶׁל הַמּוֹכֵר בַּחֲנוּת,
"דַּי, דּוֹדָה, זֶה הָיָה מַמָּשׁ מִזְּמַן"
אֲנִי אוֹמֵר לָהּ,
"זֶה הָיָה שָׁם"
הִיא מַצְבִּיעָה,
כְּאִלּוּ הַמָּקוֹם מְשַׁמֵּר אֶת הַזְּמַן,
וּמִי אֲנִי שֶׁאֶשְׁפֹּט, בֶּנְאָדָם,
שׁוּם דָּבָר לֹא מֵכִין אוֹתְךָ
לְשִׂנְאַת חִנָּם.
הֵם הָיוּ קְבוּצָה שֶׁל זָרִים
עַל אַדְמַת מְרִיבָה מֻכְתֶּמֶת דָּמִים,
אֲשֶׁר אֵלֶיהָ חָזְרוּ עֵקֶב תְּפִלּוֹת וּפִיּוּטִים
וֶאֱלֹהִים אֶחָד וְתוֹרָה יְשָׁנָה,
שֶׁעָבְרוּ מִדּוֹר לְדוֹר
יוֹתֵר מִשְּׁלֹשֶׁת אֲלָפִים שָׁנָה,
וְהַמְּכַנֶּה הַמְּשֻׁתָּף הַמְּחַבֵּר בֵּינֵיהֶם
מִלְּבַד הַסִּפּוּרִים הָעַתִּיקִים
הָיְתָה אֵימָה מִשִּׂנְאַת הָאֲחֵרִים כְּלַפֵּיהֶם.
אַתָּה רוֹצֶה לִקְרֹא לְזֶה עַם?!
קְרָא לְזֶה עַם.
בְּתַחֲנַת הָרַכֶּבֶת הַתַּחְתִּית ווֹטֶרְלוּ אֲשֶׁר בְּלוֹנְדוֹן
לֹא יִהְיֶה הָעֶרֶב נִצָּחוֹן עַל נַפּוֹלֵיאוֹן.
הַתַּחֲנָה עֲמוּסָה בַּהֲמוֹנֵי עוֹבְדִים יְגֵעִים
מִכָּל סוּג, מִין וָצֶבַע,
מַמְתִּינִים
לָרַכֶּבֶת הַגּוֹאֶלֶת הַבַּיְתָה.
וְרַק עוֹבֶדֶת־רַכֶּבֶת בְּמַדִּים צְהֻבִּים
עוֹבֶרֶת בֵּינֵיהֶם כִּמְנַצַּחַת,
וּמַרְחִיקָה אֶת כֻּלָּם מֵהַפַּס הַצָּהֹב:
Mind the gap
וּכְהֶרְגֵּלִי אֲנִי בּוֹהֶה בְּכָל אֵלֶּה מֵהַצַּד וְתוֹהֶה,
כַּמָּה הָיִיתִי צָרִיךְ אַחַת כָּזֹאת
בְּכָל תַּחֲנַת חַיִּים שֶׁבָּהּ הָיִיתִי,
בַּגְּבוּלוֹת הַמְּטֻשְׁטָשִׁים שֶׁל הָעוֹלָם הַזֶּה.
וְשָׁנִים אַחֲרֵי שֶׁעָזַבְתִּי
אֶת הַמִּדְרָשׁ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה,
כְּשֶׁהָיִיתִי מַגִּיעַ אֶל בֵּיתוֹ
שֶׁל הָרַב נְחֶמְיָה מְבֹרָךְ,
הָיִיתִי הוֹלֵךְ שְׁפַל־רוּחַ וְנָבוֹךְ.
שֶׁהֲרֵי יָדוּעַ שֶׁכָּל עֲווֹנוֹתָיו
חֲקוּקִים לוֹ לָאָדָם עַל עַצְמוֹתָיו.
וְהוּא הָיָה מֵרִים אֶת רֹאשׁוֹ מֵהַדַּף,
וּבִתְנוּעַת יָד רָפָה
מְקָרְבֵנִי אֵלָיו,
וּמְחַיֵּךְ מִין חִיּוּךְ פִּלְאִי
שֶׁהָיָה סוֹלֵל מְסִלּוֹת אוֹר בְּנַפְשִׁי,
וְיָדַעְתִּי שֶׁנִּסְלַח.
להטות את לב האלוהים
וְאַתֶּם, אִם בִּיכָלְתְּכֶם, כִּתְבוּ שִׁירָה,
וֶהֱיוּ לָהֶם לְפֶה
לַמּוּבָסִים לַנִּדָּחִים לַחַטָּאִים,
לְאֵלֶּה הַגּוֹזְרִים עַל עַצְמָם שְׁתִיקָה,
אֵלֶּה הַטְּעוּנִים כַּפָּרָה,
תְּנוּ בָּהֶם רוּחַ חֲדָשָׁה,
נְשָׁמָה יְתֵרָה.
כִּי אַתֶּם הַכּוֹתְבִים וַדַּאי יוֹדְעִים
אֶת סוֹד הַקֶּסֶם הַשָּׁמוּר לְמִלִּים,
לְהֵיטִיב אֶת הִלְכוֹת הָאֲנָשִׁים,
לְהַטּוֹת אֶת לֵב הָאֱלוֹהִים.
דברים שכתב המשורר והמו"ל ראובן שבת על שירתו של יצחק גוילי:
שירתו של יצחק גוילי היא שירת השהות. לכאורה, שיר טוב חייב שתהא בו מעין זרימה דינאמית, כזאת שבמילות השיר אינה קופאת על הרגע ושיש בה נגיעה מהירה, עזה, לליבו ולמוחו של הקורא, עד כי יחוש אינטימיות בינו ובין השיר.
כזה הוא שיר טוב.
אך בעידן בן ימינו דומה כי נפגעה הפרופורציה; בולמוס הזרימה, גם זה של שירים טובים מאוד, הוא מהיר מדי, והשיר רץ מהר לחבק את קוראיו. וכאן באים שיריו של יצחק גוילי ומציעים שהות.
זוהי שהות הלבבות, פסק הזמן שבתוך מסתרי השיר, בשיח שבין המשורר, השיר והקורא.
הריתמוס הזה של השהות נוגע וקולע יפה, מדויק, אמיתי, מזכך.
וכך הדבר בשירים על המלחמה הטרגית ונוראותיה; בשירי האהבה היפים; בשירים על בדידות הכתיבה ועל מאבקי החיים ובשירי האמונה, העצב והשמחה.
הנגיעה הזאת מרשתת לנו את הקול, והכול בנעימות השפה, בפעפוע דמעותיה ובעומק השרוי בה, כמו בקסם החיים וביפעתם, אבל גם במהות האפורה ההכרחית שלהם, והשילוב הזה הוא אכן גדלות המשורר וגדולת שיריו.
"אני לא רואה הבדל עקרוני בין שיר ללחיצת יד", כתב המשורר פאול צלאן; שיריו ושירתו של יצחק גוילי הם לחיצת היד הזאת, שהות הרגע המקרב אל ידידות המילה ומשמעויותיה בכל החיים, ככל שניתן.
פרטים על המשורר:
"חלון אל הבהיר" הוא ספר השירים השני של יצחק גוילי, יליד 1964, נשוי פלוס שלושה, רואה חשבון, איש פיננסים ונדל"ן. בנעוריו היה תלמיד ישיבה אדוק, בשנת 1982 לחם בלבנון. השפעת שני אלה והרצון לרפא ולהירפא ניכרים בשיריו. מפרסם שירים ברשת ובגיליונות שירה, ספר ביכוריו "ספק חשכה" ראה אור ב-2019 בהוצאת נוצה.
עטיפת הספר בהוצאת עמדה
אהבתי את שיריו של יצחק שמח שהצטרפת למשפחת עמדה רן יגיל בעיניי הוא העורך המקצועי ביותר בישראל וכל שיר שהוא בוחר הוא טוב
דוד היקר, שלמי תודה על התגובה המפרגנת, התומכת והכנה. חיבוק. רני