לזכרה של חוה פנחס-כהן – משוררת!

היה משהו אנליטי וגברי בשירתה הטובה של חוה פנחס-כהן (2022-1955), שנפטרה זה עתה. היא הייתה במהותה משוררת מצוינת ומעוטרת. כמו תלמיד חכם היא פירקה לנו באמצעות מילים את רעיונות השיר ומהויותיו, זה מצד אחד; אבל מהצד האחר היה בה גם משהו בועט ומתגרה במסורת, משהו פרובוקטיבי שמבקש ממש לדרוך על כתבי הקודש מתוך מחאה פמינינית ברוח התפילין של יונה וולך, כלומר ללכת על הקצה ועם זאת להישאר בתוך המחנה. במתח הזה שבין התלמיד החכם, המתמיד של ביאליק, לאישה הפורצת גבולות, חיה השירה שלה.

 

היא כתבה 11 ספרי שירה וכינסה מבחר אחד. בספר הלפני אחרון שלה "וחצי תאוותי בידו" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2018) היו המון מוטיבים נשיים של בית, בישול ועִרסול המבקשים להגן ולסוכך מפני החוץ הרע, הפוליטי והחברתי, ובעיקר לרתום את האינטלקט אל הרגש במטרה לחזק את מעמדה המעורער של האישה בעולם הגברי הקר והמנוכר. את צריכה, מבחינת המשוררת, להתגבֵּר, לשון הַגַּבְרוּת הָעוֹלָה – אם לעשות פרפראזה על משורר גברי כמו אצ"ג – כלומר להפוך לגֶבֶר. וחבל. ביום שההיבט הנשי, מבחינת המשוררת, יהא נון אישיוּ – דבר של מה בכך – דבר טבעי, או אז יצוץ ויבקע הפמיניזם האמיתי, והמצב שבין הגבר לאישה יהא שוויוני באמת.

 

ועד שהמצב האידילי הזה יגיע, אם יגיע, מוטב להתעטף ברחם השירים. שם המקום מוגן וחם ובטוח, ושם יש בית. כי במה נמתיק ימים אם לא בשירים, כפי שלימד אותנו מורנו ורבנו נתן זך. ואכן פנחס-כהן לא הייתה רק משוררת. היא גם הייתה פעילה קדחתנית כנמלה עמלנית ברפובליקה של המילים. הלוא יכלה לנוח מזמן על זֵרי הדפנה ולמחזר את אופני השיר שנתייחדה בהם, אבל היא לא. לטובתה אפשר לומר שהיא תמיד חיפשה והתפתחה והייתה מוכנה לקחת סיכונים. היא הייתה משוררת אקספרימנטלית הגותית במהותה.

 

פנחס-כהן פרצה לעולם הספרות בסוף שנות ה–80 הן כמשוררת והן כעורכת בקול דומיננטי ומקורי עם ספר הביכורים שלה "הצבע בעיקר" (עם עובד, 1990) שזיכה אותה בפרס לוריא, וכעורכת בלטה בכתב העת שלה "דימוי" שהחל לראות אור ב-1989 ושם זרקור דווקא על שירה מודרנית שבאה מהציונות הדתית, עד אז המודרניזם בשירת דור המדינה היה כולו בידיים חילוניות.

 

ככלל, הייתה לה חיבה לפענוח ולפיצוח פואטיקות של משוררים כמו הספר שערכה על שירתו של ישראל אלירז המנוח, שבו ניסתה להנהיר לה ולאוהבי השירה את שירתו הפשוטה והחידתית העובדת יותר ביחידת הדף והשורה מאשר ביחידת הבית או השיר הבודד, תוך שיחות איתו. פנחס-כהן קבעה שם נחרצות כי הוא אסכולה של איש אחד. הפוסקנות הרבנית הזאת הייתה לה מחיר בשירת פנחס-כהן עצמה, פעמים רבות היא נותרה שכלתנית ולא יצרה מרחב אינטימי עם הקוראים.

 

אבל היומרנות גם עבדה לטובתה. כלומר פנחס-כהן הייתה משוררת מגויסת לטובה, שיש לה מה לומר על העולם ועל הספרות שבו. השירים ב"וחצי תאוותי בידו" ארוכים, תיאוריים וסיפוריים ומודים, בהחלט מודים, שהדוברת אלינו אינה יכולה בלי גבר מחד גיסא, כלומר היא הייתה כמהה לנוכחות הגברית והמגע הגברי, ומאידך גיסא היא רוצה להיות ברשות עצמה, עצמאית, ולקבוע בהווייתה את קצב הדברים כדי להגיע אל האוטוביוגרפיה האמיתית ולא להסתפק ב"אוטופיקציה", זהו שם של אחד השערים בספר ובתוכו מחזור מרכזי הנושא אף הוא את השם הזה.

 

המשוררת בדתה לעצמה ביוגרפיות, הנגידה והנכיחה אותן באמצעות המקורות, ערבּבה מציאות בחלום, וכתבה לנו סיפורים קצרים בבתים ובשורות קצוצות: "יש סוס של סָפֵק / עליו אני רוכבת // כאשר אני מנסה להיזכר / מדוע יצאתי לדרך – // איבדתי סֵפֶר / עליי למוצאו". פנחס-כהן השתייכה לשבט המאמין כי האמת הטוטאלית והגאולה השלמה נמצאות בספר.

 

הד של שני משוררים עכשוויים, גברים, מצאתי בספר הזה של פנחס-כהן. האחד לשירי המשפחה ההדוקה והקרובים המפורקים ממש באופן קובּיסטי באמצעות המילים והתחביר כמו אצל מירון ח. איזקסון וכן שירים דיכוטמיים הנושאים טון של שקלא וטריא, כלומר יש פנים לכאן ולכאן ואנו בצומת החיים. איזקסון הוא משורר שמבחינה דורית וגם הקשרית ותוכנית קרוב אל פנחס-כהן. שניהם שייכים לגל של משוררים דתיים שצץ ועלה כאן בשנות השמונים וביקש להתחבר לפואטיקה החילונית והחסכנית של דור המדינה שדוברה הראשי הוא כמובן נתן זך, הנה: "הקִרבה אל הקָצֶה / מרחיקה אותי מהדרך. // מהקָצֶה, האמצע נראֶה כה רחוק / כה נכסף כה תפל ומקהה שפתיים. // לנשוך לשון לדבֵּר מהקצה על התהום / ולקבל הד: אהה הה יההוה אההוה." לאיזקסון יש ספר שירה הקרוי "משיכת הקָצֶה". פנחס-כהן  הייתה יותר פרובוקטיבית ובועטת ממנו וסיום השיר עם שם ההוויה ההופך למילת קריאה יעיד על כך.

 

ואילו ההד השני הוא קול נשי העונה לשירה הרליגיוזית פנתיאיסטית של עודד פלד. זו השירה המרחיקה את האני הטורד באמצעות הרצון לִמְדוֹת (לשון מדיטציה) בטבע תוך הבטה בו וריחוק מהחיות הרעות באמת, הלוא הן פעמים רבות בני האדם כמאמר המשורר נֹחַ שטרן. הנה: "מפגש שֶׁפֶךְ נחל והים מסיג אותו אחור / שעה בה רוחות מזרח ומערב ואנפה אחת / היא פושטת ומכווצת צווארה אל תוך גופה // ראיתי סתָו רוכב ערבות ומעמעם אורות / לא היה שם מניין ועניתי אמן ואמן / לתפילה שלא הגיע עדיין יומה / וכבר דופקת על שער המים / פֶּתַח נְקֵבָה קפוצת מבט / וְאַתְּ פְּתַח לה פֶּתַח / שְׁמַע לה לה לה". מאוד מזכיר את שירת פלד. רק כדי לסבר את האוזן אחד מספריו האחרונים של פלד נקרא "קשובים לציפור העולם". שוב פנחס-כהן הייתה יותר פרובוקטיבית וחצופה, מתגרה, עם הסיומת האירונית א-לה פאתוס באתוס של דוד אבידן העוברת מהמקורות "את פתח" ורמז לשמע ישראל למן פזמון לא מחייב של לה לה לה שכזה. עם זאת, יש כאן לא מעט שירי טבע פנתיאיסטיים שכאלה. ממש כאילו התיכו את שירת הפנתיאיזם האמוני של פלד עם שירת האוונגרד של היחיד הבודד, בחברה בכלל ובמשפחה בפרט, של איזקסון לשירה אחת בלוויית איזה טון פמיניני ופמיניסטי מורכב ופעמים מתגרה וחצוף.

 

בחלק השני של הספר יש שער שנקרא "וריאציות על רומנסות אבודות". פנחס-כהן השכלתנית במהותה מנסה כוחה ברומנסות. אלה רחוקות מהשירה המפוכחת, החופשית והאינטלקטואלית שלה. דווקא הניסיון לכתוב רומנסות אחרות, מפוכחות ומרוחקות, תוך שימוש במילים מלודרמטיות קונבנציונאליות היה יכול להיות מעניין, אבל שירים אלה נותרים בבחינת ניסוי כלים בלבד. תרגיל ותו לא. המחזורים האחרים חזקים יותר.

 

פעמים רבות שירתה של פנחס-כהן הייתה צריכה את מידת הרחבות כדי להגיע אל עומקים פואטיים. לא די לה בשיר הקצר. היא מתחזקת במחזור באופן קומולטיבי. כזהו המחזור בספר על ציפורה לוריא המנוחה שהייתה אוצרת אמנות, מבקרת אמנות, מרצה לתיאטרון ופובליציסטית ישראלית, אשר פרצה דרך לאמנות נשים. פנחס-כהן הצליחה ליצור מחזור דיוקן חזק ואנליטי שלה תוך בחינת היחסים שבין הדוברת שבשיר לנמענת שלה ולחברה הסובבת.

 

אך הספר מתנמר פה ושם גם בשירים ליריים יפים ונקודתיים. כזה הא השיר "במקום הזה", שבו מצליחה המשוררת לתפוס באמצעות המילים בתנועה רגע פאר נדיר בהוויה: "משהו מהייסורים על פניו של הפסנתרן / זרם אל אצבעותיו // ומשהו מִקֹּר הגלידים / חזר אל פניו // כך היו פניו והקלידים של הפסנתר / נחבטים ככנפיים אלה אל אלה / עולם מלא כלוא / בין הזרועות לחזה // עצמתי עיניי כדי להיות בין הזרועות / במקום הנחבט הזה.", או שיר קצר חזק בעל ממדים ארוטיים מובהקים כמו "ענבל": "וידעתי יש מי שמעיר את הענבל / הפנימי שעושה בי אדוות / עד שאני זועקת לעזרה / שלא ייבול ולא יידום // הענבל בימים אלה נסתר / ללא פנים ללא פעמונים / ורק לשונו גַּלְיָא."

 

לבסוף ראוי לציין לטובה את עריכת "וחצי תאוותי בידו" על ידי העורכת לאה שניר והמשוררת עצמה. ישנה מקוריות רבה בחלוקת השערים ויפה הדבר שהשיר האחרון נושא ממש טון של תפילה אישית הקרובה לבשר. דווקא משוררת אנליטית ופרובוקטיבית בחרה לסיים את ספרה הלפני אחרון בתפילה זכּה לרפואה שלמה, משהו אינטימי, חרישי ותחינתי.

 

בספרה האחרון של פנחס-כהן, "גשם בשפה זרה" (הוצאת הקיבוץ המאוחד 2022) הייתה זו הפעם הראשונה שנתקלתי כמי שקרא את שירת חוה פנחס-כהן במשך שנים מספר לספר, ברַכּוּת לירית נשית אצלה, חשופה ופגיעה, מבלי שתזדקק ללמדנות הגמרתית ולטון הגברי המלֻווה לעתים בפרובוקציות מוצלחות, שאימצה לה לא אחת בקבצים הקודמים. זה כל כך היטיב עם שירתה, שהפכה פשוטה יותר, ישירה יותר ומרגשת יותר. ולא שלא קראתי קבצים טובים ואיכותיים משלה בעבר ואף כתבתי עליהם מ"מסע האיילה" (1994) הנהדר; דרך "הגנן, הכלבתא והשרמוטה (2006), הפרובוקטיבי; ועד "וחצי תאוותי בידו" (2018) המעורר מחשבה. אבל נדמה כי חל בה שינוי לירי מפתיע לטובה, אולי בגלל העיסוק במוטיב הזִקנה המופיע בספר וכן בשאלות ישירות של זהות אתנית הצצות במסע לחו"ל, ובעיקר בגלל הדומיננטה של טון התפילה המאפיין אותו.

 

 

הנה שיר אהבה ותשוקה יפה שלה "אני תחתיךָ והאדמה רועדת", המזכיר במשהו את הסצינה הנודעת מ"למי צלצלו הפעמונים", הרומן של ארנסט המינגוויי, כאשר הגיבור רוברט ג'ורדן שוכב עם אהובתו מריה והוא חש כי האדמה תחתם רועדת: "הלילה הגשם ירד בחצרות, שבר את הבצורת, / גופי תחתיךָ והאדמה רועדת בשלושים ושתיים נתיבות פליאה. / הקיף אותנו הגשם והדלת חרקה להזכיר את להט החרב / המתהפכת. עלינו להשיב את הדברים למקומם, / להיות פָּנים אֶל פָּנים, אתה ואני ואתה / והגשם והחרב התהפכה.// זאת הפעם, אמרתָּ לי, אל תמהרי, הישארי כאן. / הייתָ לי לרגע רקיע בתוך באר, / שכחתי את האש בוערת בכּירה / והייתי רק מים מים מים. // אני אתה והאֵל המשתקף". ואף על פי שיש כאן שימוש בקונבציות ובצורות קבועות כמו למשל תשוקה ולהב החרב המתהפכת, או אישה ומים, או סמל של רקיע הנשקף בתוך באר, זה עדיין מאוד נוגע ומקורי בגלל הרטוריקה החזקה והמידתית שלה.

 

ככלל, פנחס-כהן הייתה משוררת מאוד רטורית ובנויה לא אחת על תבניות חזרה. היו בה חושניות ואומץ לכתוב תשוקה מתירת איברים של אישה דתייה. שיריה הם שילוב מעניין שבין קשיחות ונוקשות וארוטיות טוטאלית. כזה הוא למשל השיר "הכול מתחיל בקצה כף הרגל", שלא אוכל לצטט בשל אורכו, אך יש בו מן הפֶטיש לאיבר הסינקדוכי הזה מחד גיסא, אך גם התבַּלות וקריסת הגוף באופן קיומי מאידך גיסא. היא נעה תדיר בשיריה בין תשוקה למוות וכאן בספר, בשל ישירות הדברים, הקשר הזה בולט עוד יותר. לפעמים הייתה יודוצנטריט יתר על המידה, בעיקר בשירים העוסקים באופן ישיר או עקיף בגורל העם היהודי ובה כנציגה יחידאית במסע לאירופה, אך זה נדיר אצלה ולרוב היא שומרת על המידה.

 

המעניין בספר הזה הוא העיסוק שלה בשפה כמשוררת במובן הארס-פואטי הרחב שלה המילה. יש לה שיר מקסים בשם "לאדינו" היא חוזרת אל אותה שפה על אף מחסום השנים כדי למצוא את מקומה בעולם, את הסדר האישי דרך שפת סבתא. או השיר המרכזי בקובץ הזה הנושא את שמו "גשם בשפה זרה" המזכיר את השיר היפהפה של יאיר הורביץ "אנטומיה של גשם" המופיע בספרו הנושא שם זה (סימן קריאה / הקיבוץ המאוחד, 1980). הן אצל הורביץ והן אצל פנחס-כהן קיימת הייחודיות של כל ארץ וארץ המתבטאת בשפה, אבל גם האוניברסאליות של הגשם וההתחדשות, כי בכל מקום יורד גשם, אלא שבכל מקום דרך השפה אנחנו רואים אותו קצת אחרת. פנחס-כהן מתרכזת בשורשיה בבלקן: לאדינו, סרבית, בולגרית, אלה השפות בשלושת חלקי השיר; הורביץ עצמו קוסמופליטי יותר, אבל לא פחות אישי. הנה:

 

פנחס-כהן: "בלילה היה כאן הגשם, אני אומרת לך היה כאן / הגשם והלך כאן ברגליים יחפות, היה והשאיר / עקבות מנוקדות על החול, ציור פּוֹאֶנְטָלִיסְטִי, / היה כאן הגשם והלך, השאיר סימנים / על החוף, לוּ הייתי כאן בלילה הייתי רואָה אדוות / על המים, לוּ הייתי כאן הייתי / קוערת ידיי ושותה מתוכן דִיּיוֹ פּוֹדֵירוֹזוֹ, / מֵאַנְדָמוּס לוּבְ'יָיה אַבְ'רֵיס טוּס סְיֵילוֹס, / אָרִיגָה טוּס קַאמְפּוֹס לוּבְ'יָיה קֵירֵימוֹס…". שלוש השורות האחרונות בקטע לקוחות מ"לוּבְ'יָיה קֵירֵימוֹס", היא תפילת הגשם בלאדינו, ופירושן: "אלוהים כל-יכול, / שלח לנו גשם, פתח את שמיךָ, / השקֵה את השדות, אנו רוצים גשם". ואצל הורביץ בשיר הפואמטי: "הגשם יורד, / שנה שנה הגשם / הוא נְביא הפרי. // הגשם יורד, / יום יום האדמה לפניו / פתוחה כְּספר חזון. // … הגשם היורד בישראל, בברכַּת האֵל, / הוא יהודי // … הגשם היורד בקשמיר, המחמיר / עם עצמו ומאמיניו / הוא בודהיסטי. // … הגשם היורד על ארצות ערב, בהסתירו פניו, / הוא מוסלמי // … הגשם האירופי, אביבי או חורפי, / הוא נוצרי. // … הגשם הוא נְביא הפרי. העֵץ / היה עֵד הבית. הבית / כציפור ממריא אֶל שְׂדֵה-נחיתה. // גשם שמור לַמאמינים. / הגשם משמֵר למאמיניו / את זרע המוות. // הגשם יורד. / הגשם עודֶנו יורד".

 

ויש כאן גם שירי תפילה יפים ונשיים בעלי יסוד פמיניסטי כמו השיר על הטלית הרוחנית והשקופה החוברת לנוף הסובב והם אחד. השירים האמוניים של פנחס-כהן מאוד נגישים ואמינים, הנה "ספֵק נפש":

 

"באותה שעה עמדתי מול העיר והתעטפתי בטלית, באותה שעה / ספֵק הייתי נפש, ספק שָׁם וספק לא שָׁם, ספק חיה וספֵק מתה, / ואלמלא הטלית שהתעטפה בה נפשי, ספק נוכרייה / לַמקום וספק יהודייה. תלויה בין רקיע לרקיע מים, / תחת צילה של הטלית הנעה ברוח, ראיתי / גם את חומת האש מתלקחת, נושֶׁכֶת בלטיפה את ההרים. / באותה שעה עמדתי לפניו ואמרתי כאילו הייתי / בִּתו, על בנותיי אני מבקשת, על בָּתֵּי העיר / ועל השדות, שיניף תכלת טליתו. כולם / פניהם מעלה ורק אני תחת הטלית, פניי לַמזרח, / פניי לַמקום שאינו מקום, וביקשתי שיגלו רחמיו עלינו / ועל עולמו ויסיר הספק לפנים משורת הדין". איזה רגע אינטימי ויפה שלה כאחת ייחודית ונבדלת, עם אלוהים.

 

פנחס-כהן הייתה ידועה כמשוררת לכל הדעות, אך רק לאחרונה שלחה ידה בפרוזה והוציאה ספר סיפורים קצרים בשם אופייני כל כך לה: "אני, הגבר" (כרמל 2021). היא ואני תכננו לעבוד גם על כתב יד יפה משלה שבכתובים שהוא מעין סיפורי ילדים-נערים הקורצים גם למבוגרים תחת הכותרת הקסומה "מסע בארץ שאינהּ", והנה חוה אינהּ ולא נוכל לעבוד יחדיו על כתב היד. מצער מאוד.

יהי זכרה ברוך.

 

וחצי תאוותי בידו, חוה פנחס-כהן, עורכת: לאה שניר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 82 עמ', 66 שקל

 

גשם בשפה זרה, חוה פנחס-כהן, עורך: ארז שוייצר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 67 עמ', 72 שקלים