רן יגיל סופר ועורך
במסגרת מסעותיי אל כתבי העת קראתי ב"מעמול" החדש, מגזין תרבות, גיליון מס' 13, ומצאתי בו גם יוצרות ויוצרים מעניינים וגם יצירות מעוררות רגש ומחשבה. מה שמאפיין את כתב העת הוא רגישות רבה לגבי הזהות, אבל זאת לא משתלטת לגמרי על השיח התרבותי אלא נטמעת בו. הזהות שלנו אינה חזות הכול, בטח לא במעשה האמנות. למשל, דווקא האלמנט המזרחי שהוא חלק אינטגראלי מן הפוליטקה של הזהויות וגם בחוברת זאת, אינו מובא באופן דקלרטיבי, פּלקטי, בוטה ומאיים, אלא באופן מעודן ומשתלב, כאילו מחפשים היוצרות והיוצרים מסילות אל הלב של החברה שבה הם חיים, החברה הישראלית.
קראתי ממואר רגיש של אור מועלם התוהה על הזווית של האמת החמקמקה דרך השתיקה של הוריו בעקבות הכרזתו הספונטנית שיהא שופט ביניהם בזמן היַלדי: "שקט בבית המשפט", כך נקרא הקטע. ועוד ראיתי קשר רגיש בין צילום לטקסט אצל אביה הלוי, הטקסט מוסיף המון לצילומים המוצלחים. אני כאיש של מילים חש זאת. הנה ציטוט מגוף העבודה: "אני זוכרת שהסתכלתי על הסיגריה בין האצבעות שלך וחשבתי שאני בתוכה. ואולי גם אני אֶשָּׁאֵב פנימה עם האדום והירוק השרוף".
ואצל מאיה ציפורה פרץ מצאתי בסיפור הקצרצר "שועלה" נרטיב פנטסטי בעל יסודות מסויטים במקצב של היסטי זירת התרחשות ואסוציאציות, וגם הומור וקריצה בווידויים של קרן קָלָמיס ועידן כץ ברנדלר, האחת נפרדת מן האוטו האהוב שלה ששירת אותה בנאמנות בייסורי מצפון ב"הייתה לי אפשרות לבחור במישהו צעיר יותר", ואילו האחר בקטע שנקרא "למה אתה לא עונה לי?" מנסה נואשות לראיין את בנו התינוק, דוד, בן השנה וחצי, כחלק ממשימת הראיונות שלקחו על עצמם יוצרי הגיליון הזה.
ריח של הרפתקה שיש בה משום הסכנה המושכת, המוצ'ילרית, יש בפרגמנט "אדריאנה" של שיר שאלתיאל, כאשר הגיבורה נתקלת בדרום אמריקה בחשפנית המקסימה אותה ומסיטה אותה ממסלולה. ועוד קראתי סיפור של אֵלִיָה עוזרי המתאר מספרת בעלת מסעדה טבעונית ברגע דרמטי קטן ומכריע. סיפורון מצוין שמתחיל בחסה ונגמר בדם ונקרא "כולה חסה". הנה ציטוט מתוכו: "מה חשבתי לעצמי כשפתחתי מסעדה טבעונית, אלוהים יודע. המקום היחיד שיש בו חסה במסעדה הזאת, זה בתוך הנשמה שלי, והיא תקועה שם ולא יורדת". ככלל, יוצרי החוברת בולטים בעיקר בתחום הפרגמנט הרעיוני המקורי והסיפור הקצרצר ופחות בתחום השירה.
ועם זאת, מצאתי שיר פמיניני-פמיניסטי מעצים של צופיה אַשׁוּאָל המצליח להפיח רוח בדמות הנשית של מרים המקראית דרך מרים האישית בשם "שירת מרים", ובאותו נושא גם שיח אמיץ, כן ומסקרן של שיר כהן הקרוי "מיובשת? תתביישי!" הקובע בעצב קביעה מעניינת כי גוגל, פחות או יותר, הרג להן את הנשיות ודן ביובש הנרתיק אצל נשים. סימור שריקי כותבת בצורה פלסטית רצף אנקדוטות מזווית אישית מימי השירות הלאומי בבית החולים קפלן. היא הולכת מהחברתי אל האישי; מהחומר, הכסף, אל האהבה, אל הנשיקה הראשונה, כבאמצע מצוי המפגש עם המוות. הקטע קרוי: "הסטלן, המחושמל והמאהב". זה נשמע כמו התחלה של בדיחה או שֵׁם של סרט, אבל זה ממש לא.
אורטל אהרון חושפת לנו את הפְּנים שלה חזותית ומילולית הן פיזית, את התוך הבטני בזמן ההיריון בצילומי אולטראסאונד והן רוחנית באופן מופשט, את ההרהורים של העובָּר המלווים את שלבּי ההתפתחות של ההיריון. הטקסט בא מתחת לצילום בקטע שנקרא "זיכרונות מהרחם" ויוצר תואַם יפה בין מֶלֶל לתמונה. זה הזכיר לי מסורת ספרותית ענפה של מונולגים של עובָּרים ורכּים נולדים מטריסטרַם שֶׁנדי של לורנס סטרן ועד הנובלה "הרחק בתוכה" של המשורר אשר רייך, ואפילו קומדיות חמודות בנוסח "תראו מי שמדבר" בכיכובו ג'ון טרבולטה ובקולו של בּרוס ויליס.
פרגמנט נוסף הוא של מור יצחקי הנושא את השם הלֵאָה גולדבּרגי "הנאים השכנים בעיניך" ומתאר מציאות של מגורים סטודנטיאליים וגישושי ידידות ורומנטיוּת של בינו לבינה בקרב שכנים ושכנות צעירים שותפים לדירה. הוא נקטע לו לפתע בתחושה של רצון לקרוא עוד. שני ראיונות אישיים ריתקו אותי במיוחד: אחד של גלית מימרן עם עדן רגב שחלתה באנרוקסיה ושהמילים הצילו לה את החיים. היא כתבה את החוויה הקשה בְּספר, וכן שיחה של טל פרי עם נֹעם הוברמן, היוצר של הדמות הצבעונית לילה קרי לפני רבע מאה. אוהו איך שהזמן חולף שנהנים, אבל הדראג שואו לא מזדקן. הוא גדול מהחיים.
החבורה העליזה והמגוונת הזאת גייסה אליה כוחות פואטיים מן העבר הקרוב והרחוק בתחומים שונים באמצעות ראיונות מרתקים נוספים ויצירות משל האורחים המובאות בחוברת. די אם אמנה את המחזאי יהושע סובול, או התסריטאי והבמאי מאור זגורי וכן ערן סוויסה, כתב הבידור המפורסם שעבד איתי בשעתו ב"מעריב" וכמובן משוררים צעירים, לאו דווקא בגיל, מוכרים ומוכשרים שכבר עשו דרך משמעותית כמו ריטה קוגן, אלפרד כהן, רון דהן וישראל נטע שחלקם משׂיאים עצות ומספרים על דרכי הכתיבה והקריאה שלהם ועל התפתחותם כאנשי ספר, ותוהים כשם ספרו של ז'אן פול סארטר "מהי ספרות"?
וגם יוצרים תחת מעטה אנונימיות מבחינתי כקורא כמו אחד המוכנה תה שכתב קטע קפקאי-משהו הקרוי "המאבק", המזכיר את שם הפרגמנט של פרנץ ק. "תיאור של מאבק", והכוונה למאבק בזמן החולף כאשר עם העולם הוא עוד איך שהוא מסתדר, בדוחק, וכן שירים יפים נוגעים ומסורתיים בעלי אנפורה וחריזה, מעין צורות סגורות, של אבי עבּדלדחק שמעולם לא שמעתי שמעו.
לבסוף שאפּו בָּה לעורכים: בני ציפר ואסף סעדון שמצליחים ליצור גיליון אַחַר גיליון של כתב עת דינאמי, אחֵר, תרבותי, אבל לא כָּבֵד ואליטיסטי בהכרח כאשר הקטעים מתכתבים היטב זה עם זה. בר מצווה "למעמול", גיליון מס' 13, כן ירבו גיליונות כתבי העת, דשֵׁנים ורעננים כַּכָּתוב בתהילים.
מעמול – מגזין תרבות, גיליון מס' 13, עורכים: בני ציפר ואסף סעדון, איור השער: אביאל בסיל, המחלקה לתרבות יצירה והפקה – המכללה האקדמית ספיר, 148 עמודים
איור השער: אביאל בסיל
חג שמח,
אשמח לעיין בחוברת.
כיצד משיגים?
בברכה
יורם סלבסט
יורם היקר, אני חושב שאפשר להשיג את החוברת דרך האתר של "מעמול". אבדוק ואכתוב תשובה מלאה יותר. חג שמח.
מאמר לתפארת המעמול שאותה נהגה אמי להכין….
חחחחה, ירון היקר, שלמי תודה וחג סוכות שמח. הייתי אוכל בשמחה, אבל אני נמנע מסוכר.
נדמה לי שאפשר להכין גם עם סוכרזית… ח ח… אבל עליי להתייעץ עם אמי המנוחה…