בננות - בלוגים / / השיר על השירה שלי / אריק אלף / ביקורת ועוד איך תהיה
רן יגיל

השיר על השירה שלי / אריק אלף / ביקורת ועוד איך תהיה

השירה שלי חושבת עלייך במדבָּר

על ספרו של אריק אלף "השיר על השירה שלי"

רן יגיל

 

נדמה כאילו המשורר אריק אָלֶף הבין באינטואיציות החדות הפואטיות שלו את מצב השירה העכשווית: מחד גיסא, שירים פייסבּוקיים יומניים אוטוביוגרפיים הנוטים לעִתים, לא תמיד, לבנאליזמים, המשורר נעם חורב למשל; מאידך גיסא סתימוּת אליטיסטית בלתי אפשרית של איזה כיס סגור ואטומיסטי הנע במעגלי מגדל שן ללא קוראים חוֹוים, המשוררת שרון אס לדוגמה.

 

הוא במקורו שייך לשירה האליטיסטית המוקשה האובייקטית שצמחה כאן אחרי ניסיון המהפכה של המשורר והמתרגם אהרן שבתאי בשנות השמונים אל תוך שנות התשעים של המאה העשרים. אבל עכשיו אלף רוצה מאוד לכתוב זאת פשוט, יותר פשוט. הוא מבקש להיות פחות סופיסטי, רמזני, גם אם תמיד היה ישר בשירתו. הוא רוצה לעשות זאת בַּשירה וּבְשיר המדבֵּר בַּמדבָּר על השירה.

 

בעוד ששנֵי ספריו הקטנים הקודמים שיצאו בפורמט פּנקסִי כשני תאומים, "שיר על מחשבה", "שיר על הקשר בין דברים" היו יותר פילוסופיים ומוקשים, הרי בספרו החדש "השיר על השירה שלי", שֵׁם ארס-פואטי וישיר במהותו, הוא פשוט כותב שירה פשוטה יותר, נהירה יותר וישירה יותר.

 

העיקרון פשוט: כל הרצף בנוי כולו על האנפורה הזאת "השירה שלי היא…" ומכאן יגיד לנו אלף, יגלה ויכסה, יכסה ויגלה, מהי השירה שלו אם כי נדמה לעִתים שמרוב רצון לחתור אל האמת השירית הוא עצמו מאבד את חוט אריאדנה שלו ואינו משוכנע מהי שירתו. דבר אחד הוא יודע לבטח והוא מאוד משכנע בזה: היא חייבת להיכתב. וזה לא נגמר לו, ממש כמו אלתוּר ג'ז חופשי של ג'ון קולטריין, או אם תרצו את זה פשוט יותר, כי דימוי שכזה נדרש כאן, אולי הבּי בּוֹפּ של הציפור המופלאה והנהדרה צ'רלי פארקר. אלף הוא מחובבי האלתור והג'ז. הוא אף ויתר על הניקוד. אם הדברים והשירים פשוטים המה, לשם מה לנקד אותם, להכבּיר סימנים ולהחניק את הכתוב?

 

"השירה שלי אני נאחז בה/ השירה שלי יש רגעים לא בטוח בה// ממש בה יש?/ השירה שלי לא יודעת…" ויש פה ושם אזכורים אֶל השיר הפשוט, פזמון או שיר ילדים: "השירה שלי חולפת לה/ כמו אוויר פסגות/ כמו ענן/ וטוב טוב ורע לי על הלב…" וקיים גם הצד האישי-היסטורי: "השירה שלי מסתורית./ השירה שלי נולדה במאה שעברה./ השירה שלי קמה לתחייה לפני אלפיים שנה…" ואלף הוא גם משורר מאוד הוֹוִי: "השירה שלי צומחת כאן/ השירה שלי עצובה כאן" הנוטה לעִתים להיפּרבּולוֹת אנכרוניסטיות קסומות: "השירה שלי מטפסת על האקרופוליס/ השירה שלי עתיקה./ כמו תל אביב…".

 

למסקנה אחת אתה יכול להגיע אחרי שתקרא את רצף ההסברים האינסופי הבא אחר האנפורה, השורה הפותחת החוזרת: "השירה שלי היא…". אלף הוא אדם אבסולוטי והוא משורר טוטאלי. אין דבר החשוב לו יותר משירתו וכתיבת שירה. זה מדהים עד כמה הוא קנאי לה ועד כמה הוא חש בודד למול המערכת הספרותית ואפילו דחוי. הוא נותן דרור לדברים בגב הספרון:

 

"מזר (מילה ספרותית לכוכב, ר"י) זר ולא מוכר בשמי הספרות. אריק א. (בעבר נהג לכתוב את שמו ככה, ר"י). הוא משורר. הוא רוח הרפאים של השירה העברית. הוא לא בשוליים, הוא מחוץ לגבולות הדף. הוא מייסדה של קהילה, תנועת השירה (ראו הספר: המציאות היא מזימה שטנית) והוא החבר היחיד בה. עושה ממילים שירה. הוא מסור לגמרי לעניין. השירה היחידה שהיא שירה הוא כותב. אהבה. הוא כאן ועכשיו, הוא בעצם הוא כל הזמן. ואין מעיד".

 

מבנה הספר הוא כזה: "חלק ראשון: השירה שלי מעצמה", "חלק שני: השירה שלי בוהה" ו"חלק שלישי: השירה שלי מתחדדת", כלומר שירה שירה, אבל מה עם החיים עצמם? אז קודם כול החיים עצמם הם שירה בעבור אריק אלף, אך לא במובן הרומנטי המיופייף חלילה. בלעדיה אין כלום, אבל זאת תמיד מובילה לרגש החזק ביותר שקיים מבחינת אלף בעולם, ואני יכול להבין אותו ולהזדהות איתו בעניין זה, האהבה. בזה הוא אינו חדשן. בספרות תמיד אוהבים. עוד בביקורת הראשונה שכתבתי עליו בכתב העת "מֹאזנים" על ספרו הראשון "הודאה" (עכשיו, עורך: גבריאל מוקד, 1994), ציינתי כי הוא המשורר בן דורי הקרוב ביותר לאֶרוֹס, והדבר התפתח אל תוך כתיבתו המאוחרת.

 

השירה מעלה את רגש האהבה במילים ומתבוננת בו. אלף מתחבר כאן למסורת ספרותית גדולה באמפליטודה שבין מוות לאהבה, ייאוש מן השגרה ואהבה. איך נגמר "הר הקסמים" של תומאס מאן בתרגומו המקסים של מרדכי אבי-שאול, הנה מאן נפרד מגיבורו האנס קסטרופּ ההולך למלחמת העולם הראשונה, זוועה כשלעצמה מעשה ידי אדם: "הרפתקאות בשר ורוח, שהעלו את פשטותך לדרגה גבוהה, הן יקיימוך ברוח עד מעבר לזמן אשר אתה כבשר-ודם, ספק אם תוכל להגיע אליו. הגיעו בחייך רגעים, בהם צמח לך, מתוך המוות ופריצות-הגדר הגופנית חלום-אהבה מלא-חזון ורב-מִמשל. האומנם תעלה פעם גם מקרב חג-המוות העולמי הזה, מתוך אש-קדחת זדונית זו, שהציתה מסביב את רקיע-הערב המוריד גשמים, האם תעלה ותבוא פעם גם מכאן האהבה?". אבל אצל אלף המלחמה היא ביומיום הקטן.

 

והאהבה? האהבה היא גוזמאית, היפרבּולית ופושָׂה בכול. מה שמעניין הוא המבנה של הרצף הפואמטי: מחד גיסא מצויה השירה, מאידך גיסא מצויה האהבה ובעיקר זו המתקשה להתממש, ובתווך, וזה הכי מעניין, מצוי אלף עצמו ששר את השיר הגדול על השירה ועל האהבה ואיך יגשר בין השתיים כגבר באמצע העולם ובאמצע הזמנים, כמאמר המשורר האהוב והנערץ עליו אצ"ג (אורי צבי גרינברג). הוא מנסה בכל כוחו ובכל נשמתו ועם כל ישותו לעשות זאת.

 

הכנסת חומרי העולם על שלל גווניו אחרי האנפורה הזאת, במטפורות ולא במטפורות, בלשון ישירה ופשוטה, בניסיון לגשר בין השירה לאהבה היא בבחינת לערבב את מה שאפשר לומר במילים עם מה שאי אפשר להביע בהן. אלף עושה זאת במאמץ רטורי ופואטי עצום כשהוא עצמו ממש לא בטוח ואף נותן לקורא את התחושה הזאת שהוא מצליח.

 

בכל אופן, התחושה היא שהוא מחמיץ את הדברים, את העיקר, וכל הזמן חי אותם באיחור, בדפיציט של זמן. זאת לא חלילה שירה תלונתית,  זה משהו שמאפיין אנשים איטיים שמגיעים אחרי הנשף הגדול ויש להם תחושה שיש להם עוד מה לומר. צריך לזרום עם מילות הספר הזה ואז מפיקים ממנו הנאה מרובה. בעיקר אם גם אתה מין דחיין שכזה בהוויה הרצה וסובל לא אחת מפוֹמוֹ (חרדת החמצה).

 

ואולי אולי זה גם עניין דורי. לא מזמן שמעתי תזה של ד"ר גלעד מאירי מפיו שאנחנו, בני דור שנות השישים, שהתחיל לכתוב סביב ובשנות התשעים, אנחנו דור מוחמץ בספרות, כביכול דילגו עלינו אל שנות האלפיים וצפונה בשירה. ייתכן שיש רגליים לדבר ואלף גם הוא חש זאת. עם זאת, לפני שאתם עושים "דלג" ועוברים לאייטם הבא, קחו איתכם צידה לדרך עוד כמה שורות יפות-יפות של אלף המעוררות מחשבה מתוך "השיר על השירה שלי":

 

"השירה שלי כבר רגילה./ השירה שלי ממשיכה לחשוב גם בשינה./ השירה שלי נוסעת על לה אופניים./ והאותיות שלה נופלות על ראשינו כמו כוכבים מהשמיים… השירה שלי לא רואה./ השירה שלי לא רואה כי את מסנוורת אותה./ השירה שלי חיה בחשיכה./ השירה שלי נוצצת בחשיכה… השירה שלי מתחמקת./ השירה שלי היא מטוס חמקן./ השירה שלי נופלת בין הזמנים./ השירה שלי נפלה מהשמיים ונחתה במדבר…/ (זוכרים את "הנסיך הקטן"? ר"י) השירה שלי משמיעה קול./ השירה שלי משמיעה את עצמה לדעת במדבר./ השירה שלי מסורה לדבר./ השירה שלי חושבת עלייך במדבר."

 

השיר על השירה שלי, אריק אלף, עמדה חדשה/כרמל, 31 עמ', 50 שקלים

 

עיצוב העטיפה: מאיר סדן

 

 

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל