בננות - בלוגים / / הרומן החדש של לידיה גורדון קנכט "אהבה לימונדה וכתב יד רדוף" רואה אור בהוצאת "עמדה"
רן יגיל

הרומן החדש של לידיה גורדון קנכט "אהבה לימונדה וכתב יד רדוף" רואה אור בהוצאת "עמדה"

לידיה גורדון קנכט הייתה תמיד סופרת רגישה ביותר ונוגעת. מסִפרהּ הראשון "לאטלנטיס ובחזרה" (ספריַת פועלים, 1978), עבור לַספר היפה והמקורי "תסריט דרום אמריקני – סיפורים" (ספריַת פועלים, 1989) שעל סיפור מרכזי מתוכו זכתה לפני כן ב-1986 בפרס יוסף אריכא, דרך הרומן הפמיניני הלירי "הסיפור של מרתה" (גוונים, 2002) שנהניתי עד מאוד לקרוא לפני עשרים שנה וכך הכרתי את הפרוזה שלה לראשונה, ועד לזה הלפני אחרון "עוברת אורח" (פרדס, 2014) שזכה, כהרגלה, לשבחי הביקורת מפי סופרים-מבקרים חשובים כמו ירון אביטוב. זו סופרת שעושה דרך של אמת בפרוזה הישראלית בלא רעש וצלצולים.

 

הפעם, בספרה החדש בעל השם המקורי: "אהבה לימונדה וכתב יד רדוף", היא מלווה את הגיבורה הישראלית שלה גבריאלה לספרד ונדמה לקורא כי מדובר בתחילה ברומן על חיים אקדמיים של אישה המתקשה להתבגר ולמצוא את האיזון שבין האישי והפרטי והקריירה שאליה היא שואפת. אך מדובר רק בתעתוע של הקורא בלבד, כי לפתע העלילה נשברת למעין סיפור מתח בלשי סביב כתב יד עתיק יומין של לא פחות מאשר שלמה אִבְּן גַּבִּירוֹל, המשורר הקנוני, המיוסר והצעיר מימי הביניים שמת בדמי ימיו. לגורדון-קנכט יש פרקי אהבה מקסימים בספר זה שבין גבריאלה הגיבורה שלה ומושא המחקר שלה, אבן גבירול, אשר בא אליה בחלומות הלילה ובהקיץ ומנחֶה אותה.

 

סופרים ריאלסטיים, והספרות העברית משופעת בהם כי הריאליזם הוא הדומיננטה של הספרות העברית, אינם מגיעים אל הפנטסיה אלא באמצעות החלום בלבד, כי פנטסיה כשלעצמה נראית בעיניהם ובעיני חוקרי ספרות כדבר נחות; אבל הגיבורה המעניינת של גורדון-קנכט, גבריאלה, מפליגה מתוך החלום אל החלום בהקיץ וקצת גם אל המציאות האחרת, אל המֵעֵבֶר, עד כי נדמה לנו הקוראים כאילו היא עברה באמת למֵמַד אחר ואיבן גבירול, המכונה בפיה בשם הגנרי המחייב המשורר בה"א הידיעה, האפיטט משתלט על השם; או בעל הייסורים הצעיר; או האיש, צירוף שמזכיר את "אותו האיש", הכינוי שהגמרא משתמשת בו כדי לכנות את ישו הנוצרי בשביל לא לומר את שמו במפורש.

 

הרומן הזה בתחילתו וגם בהמשכו כספר מתח מטפל ביד אמונה ביחסי יהודים ושאינם יהודים בעולם. הפחד מפני העולם הגויי, רשומות האנקוויזיציה והזיכרון הקולקטיבי שנטמע ביהודים שאם רק יתקרבו לעולם הגויי יציצו וייפגעו וישלמו מחיר; אבל גם כאן חל היפוך, כי דווקא היהודים המאמינים הם אלה שהופכים מסוכנים כלפי גבי החוקרת את הפילוסופיה של איבן גבירול, ולא העולם הגויי הנוצרי. להפך, דווקא העולם הגויי הנוצרי הוא חם ומקבל ומֵגֵן על גבריאלה מפני היהודים החרדים הקיצוניים. הופה! התחלפו התפקידים וזה כל כך מקורי וגם כל כך אנושי.

 

רוצה לומר, המשורר מן העבר, יהודי אחר הפתוח לחוכמת הגויים ואל העולם, ממש מוביל את החוקרת בהווה. זה מיסטי. אי אפשר להגדיר זאת אחרת. הנה פרק קצר שכזה, פרק 58 הנקרא "אני האיש", צירוף פתיחה בן שתי מילים, אפיטט אנפורי, דהיינו הוא חוזר שוב ושוב, שבו מכנה איבּן גבּירול את עצמו בכתביו:

 

"הוא מביט עליי בעיניו השחורות, הגדולות, השקועות עמוק בארובות שלהן. הפנים הכחושות, הכהות והפצעים במצחו. פני סגפן, פנים מוארות על ידי האור הפנימי של הבינה. בגופו הצנום הייתה חיוניות וכוח שלא באו מן הפיזי אלא מהמחשבה הבהירה. מבטו מודד אותי כאילו לדעת אם אני אמיתית. והוא, הוא אמיתי? אני יודעת שאני חולמת, אבל בחלומי אין לי ספק בקיומו הממשי.

 

"מקור חיים' שלי מביא לכם יגון וכאב.'

'כן, אנשים רעים רודפים אותנו וגם חטפו את הילד.'

'גם אותי רדפו ואת רעיוניי לא רצו לקרוא.'

'אני רציתי לכתוב על רעיונותיךָ ועל הספר הראוי לתהילה שלךָ.'

'הרשעים לא ישיגו אתכן, כִּתבי.'

 

אני מביטה אל תוך עיניו של המשורר שנשמתו חזקה מכל רדיפה וכאב, ושואבת ממנו עידוד. אולי הוא יודע את צפונות העתיד. הוא מסמן בידו ללכת אחריו. אנחנו הולכים בפרוזדור ארוך ואפל ומגיעים לחדר צר שבו שולחן מעץ כבד ועליו עששית המאירה גיליון קלף דק. הוא מזמין אותי להתקרב ואני רואה על הקלף משפטים כתובים בכתב ברור, בכתב יד זהה לאותיות שבקלף שהיה חבוי בכיס של כתב היד של 'מקור חיים'. הוא מביט עליי, קורא את התרגשותי:

 

'כאן אני כותב את רעיוניי, וגם את השירה.' הוא מראה לי קלף דק ובו המילים שחקוקות בזיכרוני: 'אֲִני הָאִיש אֲשֶר שִׁנֵּס אֲזוֹרוֹ / וְלֹֹא יֶֶרֶֶף עֲדֵי יָקוּם אֲסָרוֹ / אֲשֶר נִבְהַל לְבָבוֹ מִלְּבָבוֹ / וְנַפְשוֹ מָאֲסָה לִשְׁכֹּן בְּשָׂרוֹ / וּבָחַר בַּתְּבוּנָה מִנְּעוּרָיו- '.

 

'בחרת בשיר ובתבונה מנעוריך.'

'כן, זה גורלי וזה אסוני, ועל זה רדפו אותי.'

 

אני רואה את גופו הדק כמו גבעול שמשתופף עם כל תנועת אוויר. זה מזכיר לי משל של איסופּוס שקראתי בילדותי על קנה סוף ועץ זית שהתנצחו זה עם זה על אודות כוחם וגבורתם, והרוח החזקה עקרה את העץ וקנה הסוף שהתכופף נשאר נטוע במקומו. קורן מהמשורר כוח רב ונחישות, אפילו הכעס שמפעיל אותו הוא כוח וברור לי שהוא לא נכנע, לא למחלתו ולא לרודפיו. ואני שוב מרגישה מעודדת על ידיו. אני כבר לא בטוחה שאני חולמת, כל זה מתרחש במֵמד אחר של המציאות, הוא לא חלום, הוא קיים מחוץ לתודעתי, וזהו האיש וזה מקור חיים".

 

רן יגיל

 

לידיה גורדון קנכט היא ילידת אורוגוואי, ומאז עלייתה לארץ היא מתגוררת בקיבוץ געתון. היא בעלת תואר דוקטור מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים.

 

אהבה לימונדה וכתב יד רדוף, לידיה גורדון קנכט, עורך: רן יגיל, עמדה, 301 עמ', 74 שקלים

 

 

על עטיפת הספר: כתב ידו של שלמה אבן גבירול

 

 

 

 

 

 

2 תגובות

  1. ליצור סיפור על אבן גבירול וכתב יד עתיק כסיפור מתח, זה רעיון מעניין ומקורי. כשהסיפור מפליג למחוזות הפנטזיה, זה מעצים, מרחיב ומעשיר אותו. שבירת המיתוס של "היהודי הטוב והגוי הרע", תיאור "פרקי אהבה מקסימים…בין גבריאלה הגיבורה ומושא המחקר שלה, אבן גבירול…", כל אלה מעוררים סקרנות לקריאת ספרה החדש של לידיה גורדון קנכט.

  2. דפנה היקרה, שלמי תודה על התגובה היפה. רני

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל