444 מילה על בתיה גור המנוחה והערה על ספרי מתח
בתיה גור, יש להודות על האמת, לא הייתה סופרת גדולה של ספרות יפה. בהשוואה לסופרות טובות בקשת היסטורית, מעמליה כהנא-כרמון ועד לאה איני, הרי שהפרוזה שלה נראתה נאיבית משהו וכולה כמי שמידפקת על שערי הכתיבה הגבוהה ("אבן תחת אבן", 1998). היא גם לא הייתה מבקרת ומסאית דגולה. אף כי כתבה לעתים קרובות דברים עיוניים די מעניינים על ספרות בעיתון יומי מרכזי, הרי ליד מבקרים חדי עין ומושחזי עט כגבריאל מוקד, אמנון נבות, אורציון ברתנא ומנחם בן לפני שהפך למפלצת רייטינג – היא נראתה כחתולת בית. אז במה כן הייתה גדולה בתיה גור? גור הייתה סופרת מתח מצוינת שעשתה מהפכה בז'אנר המנומנם הזה באותן שנים – סוף שנות השמונים של המאה הקודמת – בספרות העברית.
היא לימדה אותנו – ועם השנים ביקשה להתרחק מזה – מה זו ספרות בידורית לקריאה, והיא עשתה זאת לא ברומן למשרתות מתייפייף כמיכל שלו, אלא בז'אנר תובעני ומוקפד התובע כללי משחק ברורים ("רצח בשבת בבוקר", 1988). זאת עשתה עם הבלש כובש הלב שלה פקד מיכאל אוחיון, אשר עולה בדרגות לאורך הספרים עד להיותו סנ"צ ומתרוצץ בין זירות, בא והולך ופותר רציחות. פתאום, אחרי שנים שחשבנו שהכול אבוד והספרות הישראלית מסוגלת להעמיד רק דמויות ברדיצ'בסקאיות מורבידיות של אנטי-גיבור שבמרכז הווייתן פצע בנוסח עמוס עוז, או דמויות ברנריות המגלמות בתוכן את הייאוש מן החיים והקרבה אל המוות – צצה לנו מישהי שכותבת מעניין וקריא בתוך מבנה של מותחן. היא הייתה האגתה כריסטי שלנו, הרוּת רנדל שלנו.
יתרונו של החוקר אוחיון הוא בהיותו אאוטסיידר, היכול להתבונן ממרחק בקהילות הסגורות אותן הוא חוקר: הקיבוץ, תזמורת נגנים ("לינה משותפת", 1991; "המרחק הנכון", 1996). גם בגילדה שלו, המשטרה, הוא זאב בודד, למדן ולקטן אובססיבי של פרטים. עם זאת, לעתים הוא מרבה בלהגים פסיכולוגיסטיים יתר על המידה ("מוות בחוג לספרות", 1989; "רצח מצלמים", 2004).
גור ידעה מה שאמנים רבים מנסים להתנער ממנו, בעיקר בתקופה שלאחר המודרניזם: שבאמנות אולי אין דבר כזה שאין דבר כזה, אבל יש גבוה ויש נמוך. כשם שיש בידור איכותי וחדשני בנוסח "סיינפלד", יש גם בדיחות גסות וחיקויים מוגזמים, שזה עסק הרבה יותר עממי וזול. היא ביקשה יותר מהכישרון שלה. היה זה המשורר האנגלי הגדול ה"ו אודן, אשר מתח קו דיכוטומי בין ספרות פופולרית לספרות יפה. לטענתו, הספרות הפופולרית שמה בראש מעייניה את הקורא, ואילו הספרות היפה, הגבוהה, שמה בראש מעייניה את הכותב. חישבו על ס' יזהר, למשל. גור הייתה קרובה לאותם כותבי ספרות שעל ראש שמחתם קורא הספר ולא רחשי הלב של הכותב. ומה שהיא עשתה בתחום הזה, עשתה באופן מעולה, והייתה חלוצה שהפכה דף בנישה זו השומרת לה עד היום מקום של כבוד. אם אמנון ז'קונט הוא סוג של מנטור ואבא של הז'אנר הזה בעברית, הרי שהיא האם הגדולה של בנים כאורי אדלמן ז"ל וליעד שוהם יבדל"א.
פורסם ב"סופשבוע", מוסף "מעריב", 1.1.2010
נכון ומדויק. היא הייתה סופרת בינונית לגמרי ומסאית כזו גם. אבל היא באמת רצתה יותר מהכישרון שלה וייחלה להיות גדולה. שמעתי פעם איך כינו אותה בחו"ל קפקא, מפי סופר מתחנף וטיפש, והיא לא התביישה. היא התמוגגה.
קפקא? לא פחות ולא יותר. אין פרופורציות? מה הקשר? זה מזכיר לי שבין מודעיי יש משורר-מבקר הנוהג להחמיא למשוררים באפיטטים לא מתאימים וזה חושף את חולשת הבנתו באשר לשירה בכלל. למשל לליריקן עדין הוא יכול לומר – "אתה משורר נפיל". רני.
יופי של ביקורת על סופרת מיוחדת אגתה כריסטי שלנו הביקורות הספרותיות שלך הולכות ומשתבחות
אתה יודע לקרוא טקסטים ברגישות
ויודע לבקר בנחישות
שילוב מנצח של ברגישות וברגישות
ברגישות ובנחישות כמובן -תיקון טעות מלמעלה
תודה על התגובה הזו. רני
למה לא כתבת על אביגור רותם. הסופרת הכי טובה בישראל. היא אוכלת את לאה אייני בלי מלח.
בלי מלח? תיזהר שהיא לא תקבל כאב בטן.
אני בכל מקרה לא אקרא את אשתך גם אם ישלמו לי מליון דולר. ולא רק אני. היא בטח לא סופרת כזאת חכמה אם יש לה אותך בתור בעל…
אבל כן אני אקרא את לאה איני המצוינת וכל מי שלא מהלך עלי אימים או שהוא סתם חסיד שוטה.
גבריאלה אביגור-רותם היא סופרת נפלאה. ב-27 בפברואר הבא עלינו לטובה, אדבר במרכז מנדל ביפו, בספרייה, במסגרת מועדון הקריאה של מפעל הפיס על הרומן החשוב שלה "חמסין וציפורים משוגעות". כאשר מניתי את שתי הסופרות שמניתי, ביקשתי ליצור קשת גילית, דורית, של סופרות מעולות מעמליה עד לאה. זה לא אומר שום דבר באשר לסופרות אחרות כמו גבריאלה. אני מחבב פרובוקציות, אבל גם הן צריכות להיות עם סיבה וטעם. רני.
אביגור רותם היא הסופרת הכי טובה בעולם. כל שאר הסופרות והסופרים, לא שווים אגורה!!!
לתולעת ספרים:
לאה איני אינה זקוקה למלח. היא מפולפלת די הצורך גם בלי!
ועוד לתולעת ספרים:
כנראה שלא קראת מלה מספריה של רות אלמוג וגם שולמית הר-אבן ז"ל לא מוכרת לך.
"שורשי אוויר" לאלמוג רומן נפלא, והטרילוגיה המקראית "צימאון" להראבן הוא ספר חובה. רני.
בכל רחבי הרשת האינטרנטית.
גבריאלה אביגור-רותם היא אחת מן הסופרות הבודדות, כשאני אומר סופרות אני מתכוון כמובן גם לסופרים, שאני מייחל לקרוא את הספר הבא שלהן. ממש מצפה לזה. אני חושב שזה בוחן טוב לקורא אם הוא אוהב סופרת. רני.
רשימת ביקורת טובה רני ואבחנות נכונות היא אכן טובה בז'אנר שלה
חנה, תודה לך. רני
שלום רני
תארת יפה את כוחה של בתיה גור ככותבת אינטיליגנטית של "בלש".
יחד איתי לימדה בבית הספר שלנו עד לפני מספר שנים יוכי שלח. יוכי הייתה תלמידתה של בתיה גור כשזו לימדה בתיכון שנלר בירושלים. את הספר "אחד בספטמבר" שכתבה יוכי היא הקדישה לבתיה גור שגם נולדה בתאריך זה.
את הספר הבלשי הזה ביססה יוכי על דמויות בבית ספרנו. זיהיתי שם גם את עצמי.
מה רווח לי כשגיליתי שלא אני הרוצח.
גיורא
ג. פישר היקר, תגובה מקסימה. אבל הלו, בלי ספוילרים לספר של יוכי.
צודק. לא סבלתי אותה (גם כי ירדה עלי נוראות בהארץ, בספר הראשון שלי), אבל מאוד נהניתי מ"רצח בשבת בבוקר".
יעל, מישהו הלין כאן שלא כתבתי את שמה של גבריאלה ברשימה. נו טוב, שיהיה. אני לא צריך להוכיח לאף אחד שהאני באמת אוהב את הפרוזה שלה. לגבייך, אין לי ספק שאת סופרת מעולה בכמה דרגות מהפרוזה היפה של גור שהייתה ספרותית-יתר במהותה. מעטות הכותבות ומעטים הכותבים העכשויים היכולים להעמיד רומן כמו "רואות מכאן את כל העולם" או סיפורים קצרים מקוריים ויפים כשלך. אבל אני מבין שבתיה כתבה בשעתו, ואת יצאת לחפש מחסה. שיהיה. רני
תודה, רני היקר.
לגבי גבריאלה א.ר – נו, ניחא. אבל לא להעמיד אותה בשורה עם עמליה כ.כ. יש גבול.
ולגבי גור, היה לי ברור אז שהיא כתבה את הרשימה כשקנאה בסופרת צעירה זורמת בעורקיה.
את בעצמך קנאית לא קטנה ,תודי,בגלל זה
את מבינה גדולה בקנאה וכאלה לא?
ככה זה בביצה הספרותית
קנאת סופרים מרבה קנאה
פויה גדול
איכס
כל מי שקרא את 'למעלה במונטיפור' ואת ספריה של ג.א-ר לא יכול שלא לראות את הכשרון הדומה של שתיהן לעשות בשפה העברית כרצונן ולרקוח בעזרתה סיפורים מרתקים.
זה שהיא היורשת של יעקב שבתאי אמר כבר מישהו לפני (גרשון שקד)
זה שיצחק אורפז-אוורבוך השווה אותה לס. יזהר, רני יגיל שמע במו אוזניו מפי הסופר.
אז כל התולעים שיכנסו בחזרה לתפוח הרקוב ויחנקו בשקט.
כל מי שקרא את 'למעלה במונטיפור' ואת ספריה של ג.א-ר לא יכול שלא לראות את הכשרון הדומה של שתיהן לעשות בשפה העברית כרצונן ולרקוח בעזרתה סיפורים מרתקים.
זה שהיא היורשת של יעקב שבתאי אמר כבר מישהו לפני (גרשון שקד)
זה שיצחק אורפז-אוורבוך השווה אותה לס. יזהר, רני יגיל שמע במו אוזניו מפי הסופר.
אז כל התולעים שיכנסו בחזרה לתפוח הרקוב ויחנקו בשקט.
כל מי שקרא את 'למעלה במונטיפור' ואת ספריה של ג.א-ר לא יכול שלא לראות את הכשרון הדומה של שתיהן לעשות בשפה העברית כרצונן ולרקוח בעזרתה סיפורים מרתקים.
זה שהיא היורשת של יעקב שבתאי אמר כבר מישהו לפני (גרשון שקד)
זה שיצחק אורפז-אוורבוך השווה אותה לס. יזהר, רני יגיל שמע במו אוזניו מפי הסופר.
אז כל התולעים שיכנסו בחזרה לתפוח הרקוב ויחנקו בשקט.
רשימה יפה רני, שהחזירה אותי לספרו היפה והמצמרר של אריאל הרשפלד "רישומים של התגלות".
איריס, תודה לך על התגובה. אכן ספר רגיש ועדין של הירשפלד. פרוזה קונטורית. הנה לינק לפרק מתוכו הנוגע בילדות ובעונות. קצת ציקדות, חופשי – על חשבוני.
http://www.text.org.il/index.php?book=0606051