הרביניסט האחרון (ח) – רומן

 

51.

   יגאל שלנו רוצה להתחתן. מזל טוב. כלתו המיועדת של הרוצח, לריסה טרימבובלר, היא דוקטור לפילוסופיה, גרושה ואם לארבעה ילדים, והיא גם סופרת מחוננת. היא כתבה את היצירה המונומנטאלית "הנסיך העירום". היא אומרת: "בסיפור של יגאל חסרה קצת אנושיות, מעט חמלה." "אתרים על שמו של רבין? יש כל כך הרבה כאלה עכשיו." "עשו ליגאל דמוניזציה." חכי ותראי, גברת, קציצות אני אעשה מבעלך לעתיד. כמה טריקים ושטיקים מסריחים אתם יכולים לייצר. גם אם בית המשפט העליון יחליט שיגאל יכול להתחתן ולהביא ילדים לעולם, זה מעניין את הסבתא שלי. אני, באופן אישי, אמנע את זה. ילדים לא יהיו לדרעק הזה. אבל מתברר לפתע, שהם כבר נשואים – הזוג המאושר. עשרים עדים כשרים למהדרין ושני רבנים מטעם, התקבצו בבית משפחת עמיר בהרצליה כדי לקיים את טקס הקידושין. לעיניהם קידש אביו של יגאל שלנו, ר' שלמה, את לריסה היקרה בשם בנו ואמר: "הרי את מקודשת ליגאל בטבעת זו." נפלא. ועכשיו היא מפרסמת לה, המדמואזל שרוצה להפוך למאדאם, יומן-רשת פופולארי ברוסית.

   הרוסים האלה, אי אפשר להיפטר מהם.

   הבלוג של לריסה אין דה ניו סטייט אוף ראשה. לריסה מלהגת, מתפלספת, מצטטת מחזאים וסופרים, עונה על שאלות הקוראים (138 גולשים מנויים על היומן שלה), מדווחת על מצבו של יגאל בכלא, מגיבה, מתחשבנת, מסבירה, מנתחת, מחפשת אהדה – וברוב התגובות זוכה לה. קן צרעות ברוסית, המקום הווירטואלי הזה. הייתי מכניס לשם באג אחד קטן, וירוס תולעת אחד שיאכל את כל המשוחחים שם כמו בסרטים על חייזרים. אבל אין לי זמן להתעסק בזוטות. אני צריך להתרכז במשימה.

   מתוך הבלוג:

   "17 בנובמבר. מסביב לסיפור הזה – תיאוריית הקונספירציה, שלפיה רבין חוסל על ידי השב"כ, יש כל כך הרבה שקרים וחצאי אמיתות, שאם כבר מדברים – אז מדברים… אני לא מבינה כלום בבליסטיקה כדי לגבש עמדה משלי לגבי תוצאות החקירה הרפואית. כדורים, חוט שדרה שנפגע, שטף דם בריאות – כל זה לא המומחיות שלי… האם יגאל עמיר הרג את רבין? אני לא יודעת. אני יודעת רק שהוא רצה וניסה. אם עוד מישהו רצה וניסה, אז המשימות שלהם תאמו… אולי מדובר באיומים, שיחסלו אותו איך שהוא יתחיל לדבר. לא ברור למה להם להסתכן, עדיף לחסל את יגאל, כמו את רוצחו של קנדי, כדי שלא יגיד משהו, כי יש לו את כל האפשרויות לזה. אבל זה הרי שקר מוחלט שהוא מוחזק בבידוד חמור רק כדי שלא יפטפט. למשל, לפני שנה, עוד לפני סיפור הנישואים שלנו, היתה לו אפשרות – לא רשמית – להתקשר בטלפון למי שהוא רצה, והוא דיבר עם די הרבה אנשים. כל אחד יכול לאשר את זה."

   גברתי הנכבדה, יגאל בבידוד לא בגלל מה שהוא יכול להגיד, אלא בגלל מה שאפשר לעשות לו מחוץ לארבעת הקירות שמאחוריהם הוא הושם. הוא בבידוד בגללי. די נמאס לי. כמה נדנוד תקשורתי במקום לגמור עם זה אחת ולתמיד. יוסי שריד, שהוא חבר כנסת עם נשמה של קופירייטר, אמר: אני לא הולך לשום חתונה, במקרה של יגאל עמיר אני מקסימום הולך ללוויה. אין לו עדיין מושג עד כמה הוא צודק. יגאל צריך לצאת רק פעם אחת אל מחוץ לכותלי הכלא, חופשה – חופשה, חתונה – חתונה. אני אהיה בן הקרואים, שם, אני מבטיח לך. ואני אסדר לכם כזאת חתונת דמים, ספיישל, מתנה ממאיר. כי את ההזדמנות הבאה, אני לא מפספס. סימן-טוב ומזל-טוב ומזל-טוב וסימן-טוב.

 

52.

   "הֵי ילד, בוא שנייה. רוצה את האוטו הזה? הוא נוסע לבד, מעצמו." אני שולף מתוך שקית מכונית ספורט קטנה עם שלט רחוק. הקופסה הצבעונית שובה את לב הילד.    

   "בטח."

   "איך קוראים לך?"

   "אורי."

   "בן כמה אתה, אורי?"

   "בן חמש וקצת."

   "כמה זה קצת?"

   "לא יודע."

   "טוב. תגיד, היית בגן של גאולה?"

   "לא. הגננת שלי זאת חנה."

   "ולפני זה היתה גננת אחרת?"

   "כן, אבל זה לא היה כאן, זה היה באעננה."

   "ואת גאולה אתה מכיר?"

   "לא. מי זה גאולה?"

   אני עומד בנווה עמל שבהרצליה. כמה רחובות קודם החניתי את הסובארו ופסעתי ברגל. למולי עומד ילד בריא, על אף מה שהוא אומר, הוא נראה לי בן ארבע בערך, השמש מסנוורת אותו והוא קורץ אלי במבט שובבי. בידו הוא מחזיק כדור גומי צבעוני גדול. אני נותן לו יד ואנחנו חוצים את הכביש.

   "כל מה שאתה צריך לעשות זה לשתוק. אתה מבין?"

   הילד מהנהן בעיניו הגדולות, השחורות. האישונים שלו ממש פוצעים אותי. איזו מתיקות.

   "ואם שואלים אותך משהו, תגיד שאני סבא שלך, בסדר?"

   "בסדר." הוא אומר. הכיפה שלו מתרוממת קצת מעל הפדחת הקטנה והכדור הצבעוני כמעט בורח לו מהידיים. אנחנו עומדים מול שער הגן הצמוד לבית משפחת עמיר. דרך החרכים של סורגי הגדר אני רואה את גאולה עמיר. היא מטפלת בילדים יפה, מחבקת אותם, מרימה אחד מהם ומדברת אליו ברוך, ולאחר מקנחת את האף הנוזל.

   "ברגע שאנחנו יוצאים מהגן, אתה מקבל ממני את האוטו, בסדר?"

   "בסדר."

   "אבל תהיה בשקט ואל תוציא מילה כל הזמן הזה, בסדר?"

   "בסדר."

   "נעשה ניסיון. מי אני?" הילד שותק. "אורי, מי אני?" הילד שותק. "אוף, אני סבא שלך."

   הילד פורץ בצחוק של מבוכה. "מה אתה צוחק?"

   "אמרת לשתוק. אז שקט." הוא חוסם בכפו הקטנה את פיו, מעין ג'סטה זעירה שמחממת לי את הלב.

   "קדימה!" אני אומר, ואנחנו נכנסים דרך השער אל שביל הגן. זה הגן שבו הטמינו יגאל וחגי חומרי חבלה. אני מכניס את היד לכיס החולצה, מוציא כיפה של ילד טוב ירושלים, לבנה-מבריקה, ומניח אותה על הראש.

   "ש-לום." אני מרים את קולי ומחייך. גאולה מביטה בי. "שמי מאיר כהן, וזה הנכד שלי, ובאנו להתעניין אם אפשר לרשום אותו לגן." גאולה מחייכת אלינו, אבל מבטה חשדני. היא מחליקה על הפדחת של הילד ושואלת היכן אנו גרים. אני מוסר כתובת בדויה. כמובן, עשיתי שיעורי בית. אחר כך מגיע תור הילד.

   "איך קוראים לך?" הילד שותק. גאולה לא מוותרת ומגייסת חיוך רחב מאוזן לאוזן, "חמוד, איך קוראים לך?"

   "אורי." נשמע הקול חלושות והמבט מושפל ארצה. ננעץ בחרטומי הנעליים.

   "מה שלומך, אורי?" הילד שותק ומרים את כתפו בתנועת סירוב. "שאלתי מה שלומך?"

   "טוב." עונה הילד ומרים את הכדור במבוכה עד מעל לראשו. הכדור מסתיר את פניו.

   "הוא קצת ביישן." אני אומר.

   "ומה אתה עושה?" היא שואלת.

   "אני טייס." אני עונה קצרות, לפחות בזה אני לא משקר. "סליחה, הייתי. הייתי טייס, אבל כבר פרשתי. אנחנו גרנו עד לא מזמן ברעננה."

   "מה זאת אומרת אנחנו, איפה ההורים של הילד?" היא שואלת.

   "הם אנשים עסוקים מאוד. האבא, הבן שלי, עובד בהייטק, מחשבים, ומגיע מאוד מאוחר הביתה, ואמא שלו," אני מתקרב אל גאולה ולוחש על אוזנה, "ברחה עם מישהו, יותר טוב לא לדבר." וקורץ לעבר הילד בסחבקיות.

   "ברעננה גרתם?" היא נשמעת ספקנית, משהו כאן לא נראה לה. רק שהילד ישתוק. "באיזה רחוב אם מותר לי לשאול?" בדיוק ארבעה ילדים מתנפלים עליה ומצילים אותי, "גאולה, גאולה, תראי, תראי, נו תראי," הם נתלים עליה. אבל אני לא מוותר.

   "משה דיין, ברחוב משה דיין," אני אומר בפסקנות. אמרתי לכם שהכנתי שיעורי בית. היא מתרככת קמעה.

   "אז אתה בטח יודע מי אני." היא אומרת וקורצת לי קריצה דו-משמעית.

   "כן, ודאי שאני יודע, ואם תרשי לי לומר גברת עמיר, אני די מזדהה איתך."

   גאולה נדרכת.

   "לכו ילדים לסימה," היא מצביעה על אשה שעומדת סמוך לארון המשחקים ומקפלת בדים, "היא תעשה לכם בובות מבד וקרטון. לכו לכו." הזאטוטים ניתקים ממנה ופורצים בריצה לקצה החדר כשהם קוראים, "סימה, סימה, סימה, סימה…"

   "בוא," היא אומרת, "נצא החוצה. יש כאן המון רעש בגלל הילדים."  אנחנו יוצאים.

   היא מתיישבת על כיסא ירוק וקטן סמוך לנדנדה. אורי מתיישב על הנדנדה. את הכדור הצבעוני הוא משליך תחתיה. בעיניו אני יכול לראות שהוא רוצה שאנדנד אותו. אני פוסע אל מאחורי הנדנדה ודוחף אותה. שמחה ממלאה את לבי על כך שיש לי ילד קטן בידיים, שאני יכול לענג אותו ולערסל אותו על נדנדת הברזל בגן של גאולה. זה אושר שאי אפשר להסביר אותו. לפתע חולפת במוחי המחשבה שבעצם גם יגאל שלנו התנדנד פעם על הנדנדה הזאת וגם חגי ואולי גם דרור?

   "אז איפה היינו?" היא חותכת את השתיקה ואת הרהורי.

   "אמרתי שאני מזדהה איתך, גברת עמיר." אני דוחף את הנדנדה.

   גאולה מושכת באפה ומקרבת את ידה אל פניה, נדמה כי תמחה דמעה. אבל לא. היא רק מתקנת קווצה של שיער ואומרת, "אני מקווה שאתה לא מהשב"כ," ופורצת בצחוק.

   אני משתהה לרגע, מרים גבות ומשתאה, ואז פורץ בצחוק אדיר ומבטל את האמירה בהינף יד. "אני לא," אני אומר, "אבל הוא – כן." אני מצביע על הילד אורי שכבר ירד מהנדנדה והבחין לפתע בבובת פלסטיק לבנה של אסטרונאוט קבורה בחול, והתחיל מתעסק איתה, בוחן איך אפשר לפרק לה את הקסדה. אין ספק, הילד משועמם מאוד.

   "גברת עמיר, מותר לי לקרוא לך גאולה?"

   "בבקשה." היא מתרככת.

   "תאמיני לי, אני מבין אותך."

   "מה זה מבין," היא אומרת, "תודה רבה לך, אבל אף אחד שלא במקומי, לא יכול להבין אותי. פעמיים שרפו את הבית, ופעם את כל הגן. זה הנאורים, השמאלנים. פעמיים שרפו את האוטו. איפה היו אז כל הצדיקים האלה מהשמאל. בתחילת שנת הלימודים באים כל מיני מוקיונים, קוראים להם ליצני השלום, משהו כזה, שעומדים כל יום שישי בכיכר מלכי ישראל. הם עומדים מול גן הילדים עם תמונות של רבין כמו אידיוטים ורוצים שאני אסגור את הגן. הם השופטים של עם ישראל, אתה מבין? ראשי המוסר וראשי החינוך. תרצה לשתות משהו קר? אולי הילד?"

   "כן, אולי כוס מים."

   "והילד?"

   "אתה רוצה לשתות משהו?" אני פונה לאורי. הוא מופתע מאוד מזה שבכלל פניתי אליו. הרי היה הסכם שלא יוציא מילה. גבותיו מקושתות בפליאה, הוא חושב לרגע, אחר מנדנד את ראשו בכוח לימין ולשמאל.

   "אולי מיץ תפוזים?" היא אומרת.

   "טוב, שיהיה מיץ תפוזים." אני עונה במקומו.

   היא נכנסת לבית, ואני והילד עומדים זה מול זה ושותקים. האמת היא שאני לא חש שום שנאה בלב לגאולה הזאת. אני די אדיש ומשועמם. נדמה לי שכבר פגשתי אותה באיזה גלגול קודם, ואינני משוכנע מי משועמם יותר מהסיטואציה, אני או הילד. כאן בחצר המשחקים בין הנדנדות החביאו יגאל וחגי חומרי חבלה, כאן בבית הזה יוצרו כדורי ההולופוינט שהרגו את יצחק רבין. נו אז מה, לי יש משימה, ושום מבט של אם קשוחה או בוכה לא תזיז אותי מההתבייתות שלי על המטרה.

   גאולה חוזרת ומגש צבעוני בידה ועליו שתי כוסות זכוכית.

   "בבקשה," היא אומרת, ונותנת לי אחת ולילד את השנייה. הקטן גומע את המיץ בשלוּקים גדולים. הוא נראה צמא מאוד. לא הבחנתי בכך. טוב, מה אני מבין בילדים. החבילה של הצעצוע הגדולה בידיי מתחילה להכביד עלי. כפותיי מתחילות להזיע.

   "אני מבין אותך גאולה," אני אומר, ומניח את החבילה בתנועה מהירה תחת בית השחי.

   "פעם אחת זה הגיע לידי אלימות עם ליצני השלום. תסכל אותם שאף אחד מהתשקורת לא סיקר אותם, אז הם ניסו לעשות פרובוקציה. עמדו בחוץ קבוצה של טמבלים, רובם מבוגרים וביניהם שני צעירים, היו גם שחקונה, בוהמה. אחד מהם ראה את הבן שלי הקטן, שגיב, ירק עליו והשליך חפץ לעברו. אז קראתי למשטרה. הם באו ולא עשו כלום."

   "זה נורא," אני אומר, "זה ממש נורא. השם יעזור." אני לא יכול לחוש שום אמפתיה כלפי הכאב של האשה הזאת. אין לי זמן.

   "תראה איזה אנשים צבועים יש במדינה הזאת. קח לדוגמה את הסטיקרים 'לא נשכח – לא נסלח'. אם הם באמת זוכרים את רבין, הם לא צריכים סטיקרים שיזכירו להם אותו; אם הם זקוקים לסטיקרים האלה, סימן שהזיכרון לא חזק כמו שהם אומרים. אבל הזיכרון שלי חזק, תאמין לי. אני את הבנים שלי זוכרת. כל יום. כל שעה. כל דקה. זוכרת. אנחנו אנשים עם אמונה, לא?"

   "השם יעזור," חזרתי ואמרתי, והתחלתי להרגיש קצת רע עם עצמי. "זה בטח קשה, הוספתי, בשבתות, בחגים."

   "האמת היא שאני עייפה מהחיים. מאוד עייפה, אבל אסור להתלונן. אני אשה מאמינה וזהו. לא שואלת שאלות. אם אני אשאל שאלות, אני אשתגע. אני מאמינה בקדוש ברוך הוא. נקודה. ואני מקבלת כל מה שנגזר עלי מלמעלה. וגם שתדע לך שקורים לי הרבה ניסים."

   "אני מאמין," אני אומר ומתחיל לחוש כבר את הכאב ברקות. יש לי רצון לקרב את כפותיי אל פניי ולנשוף לתוכן בחיפוש אחר מקום אינטימי, אבל ביד אחת יש לי כוס מים ובשנייה את מתנת השתיקה של הילד אורי.

   "אנחנו אוהבים ילדים כמו שאתה רואה. יש לי שתי עוזרות ואנחנו מלמדות כאן ולעולם לא נסגור את הגן הזה. הגן זה החיים שלי. הילדים שגידלתי זה הגאווה שלי. אנחנו מלמדות לפי מסורת ישראל, לפי חגי ישראל. בוא נגיד שאת יום השנה לרצח רבין לא מזכירים כאן. מספיק שחיים עם זה כל יום. בכלל, מה זה כל הטרראם הזה בכיכר עם השירים וכל זה. התשקורת המרושעת עושה מזה חג. זה חג של גויים, זה מה שזה. אצלנו בגן לומדים מה זאת שבת, ראש השנה, פורים, פסח."

   "מצוין," אני אומר, "וכמה עולה הגן לחודש?"

   "אלף חמש מאות שקל פלוס מע"מ." היא אומרת כלאחר יד, מתקרבת שוב לילד ולוקחת ממנו את הכוס. הילד מתיישב על כיסא קטנטן וירוק, נראה שהתעייף. לפתע הוא מגלה מאחוריו בימבה חבוטה וקופץ לתוכה. גאולה מחייכת ונותנת לו בובת כפפה של ליצן. הוא משליך את בובת האסטרונאוט מאחורי גוו. האסטרונאוט שוקע שנית בחול. אורי הילד שם את הכפפה על היד במהירות ומניע את הבימבה קדימה-אחורה. משמיע קולות של מנוע.

   "טוב, אני אמסור לאבא שלו את הסכום, ואבוא יחד איתו ועם אורי ונירשם."

   "בסדר, ברוכים הבאים." היא מחייכת ואוספת ממני את הכוס. אני מתכופף אל מתחת לנדנדה ומרים את הכדור הצבעוני ביד אחת ומשליך אותו לעברו של אורי הילד, שקולט אותו, רגע לפני שזה פוגע בפרצופו בתוך הבימבה, בשתי ידיו, האחת מכוסה עדיין בכפפה בדמות בובת הליצן. אין ספק, לילד יש קואורדינציה וגם תגובות מהירות. אולי עוד יגיע לקורס טיס.

   "תגידי,"  אני שואל, "יגאל יבקש חנינה?"

   "בחיים לא. הוא ייצא כמו גדול. עוד שנה שנתיים הוא בחוץ. אני משוכנעת בזה. וגם חגי וגם דרור. השם יעזור, לא צריך את השופטים האלה בשביל יגאל, השם יחון אותו. הרי הוא בכלל לא רצח את רבין, היה שם עוד מישהו והכול זה בכלל השב"כ אשמים."

   "את חושבת שיוציאו את יגאל לחופשה בקרוב?"

   "ממש ממש בקרוב. אני אומרת לך ואני מאמינה בזה."

   "בינינו, גם אני מקווה שזה יקרה."

   "אשריך."

   "אשרייך. ושתצליחי. ושנשמע בשורות טובות."

   בחוץ אני והילד עומדים זה מול זה. השמש קופחת עלינו. קרניה נשברות על כדור הגומי הצבעוני. ידיי מזיעות. אני מושיט לו את החבילה. מגיע לו. הוא היה עשר. הילד אוסף את הצעצוע אל חיקו הזעיר. המכונית גדולה עליו ועם הכדור ביד השנייה הוא בכלל נעלם.

   "תודה," הוא אומר, "עכשיו כבר מותר לדבר?"

   "כן, בטח." אני אומר.

   "איזה אשה נחמדה." הוא מוסיף.

    "מאוד נחמדה," אני אומר וקורץ לו. הוא פורץ בריצה במורד הרחוב, הולך ומתרחק מעיניי לכדי נקודה קטנה במרחב, עד שמה שאני רואה מהמקום שבו שאני עומד, זה רק את הקופסה הגדולה של האוטו עם השלט ואת הכדור הצבעוני מרקדים על המדרכה, כאילו הם הולכים לבד, מעצמם.

 

 

53.

   חלפו שנים מאז הרצח. בחנו את עצמכם, מה אתה יודעים על יצחק רבין.

1. היכן נולד יצחק רבין?

א. ירושלים  ב. חיפה  ג. נהלל  ד. גינוסר

2. יצחק רבין נולד בשנת

א. 1925  ב. 1923  ג. 1922  ד. 1926

3. יצחק רבין היה בן המחזור הרביעי של

א. גימנסיה הרצליה  ב. מקיף רמת השרון  ג. בית הספר החקלאי, כדורי  ד. בית הספר גאולה

4. היכן למד יצחק רבין להפעיל כלי נשק לראשונה?

א. בקורס בן חודש של הפלמ"ח  ב. בקורס בן עשרה ימים של ההגנה  ג. בקורס בן חודשיים בקיבוץ גבעת השלושה  ד. בסניף האצ"ל ביפו  

5. יצחק רבין היה בתנועת הנוער:

א. הצופים  ב. השומר הצעיר  ג. הנוער העובד והלומד  ד. בני עקיבא

6. באיזה מקום בגופו נפצע יצחק רבין בשירותו בפלמ"ח ב-1946?

א. בראש  ב. בידיים  ג. בחזה  ד. ברגל

7. מתי הצטרף יצחק רבין לפלמ"ח?

א. 1943  ב. 1945  ג. 1941  ד. 1940 

8. לאיזה תפקיד בפלמ"ח התמנה רבין ב-1945?

א. מ"כ (מפקד כיתה)  ב. סמג"ד (סגן מפקד גדוד)  ג. מג"ד (מפקד גדוד)  ד. מח"ט (מפקד חטיבה)

9. במלחמת העצמאות היה יצחק רבין מפקד חטיבת

א. הצנחנים  ב. הראל  ג. משמר העמק  ד. אלכסנדרוני

10. יצחק רבין היה בין האחראים על הטבעת ספינת האצ"ל

א. סטרומה  ב. אקסודוס  ג. אלטלנה  ד. אוניון

11. באיזה תפקיד שימש יצחק רבין בין השנים 1959-1956?

א. אלוף פיקוד צפון  ב. אלוף פיקוד דרום  ג. אלוף פיקוד מרכז  ד. ראש אגף מודיעין

12. יצחק רבין היה רמטכ"ל בזמן איזו מלחמה?

א. מבצע קדש  ב. יום כיפור  ג. ששת הימים  ד. מלחמת לבנון

13. עם פרישתו של יצחק רבין מצה"ל, הוא מונה ל-

א. מנכ"ל סולל בונה  ב. יו"ר הכנסת  ג. שגריר ישראל בארצות הברית  ד. שגריר ישראל בצרפת.

14. יצחק רבין מונה לראש ממשלה ביוני 1974 בעקבות ההתפטרות של

א. לוי אשכול  ב. מנחם בגין  ג. משה שרת  ד. גולדה מאיר

15. המבצע הגדול נגד הטרור בימי ממשלתו הראשונה של יצחק רבין היה

א. סבנה  ב. אנטבה  ג. ליטני  ד. אביב נעורים

16. מדוע התפטר יצחק רבין מראשות הממשלה בשנת 1977?

א. בגלל מבצע ליטני  ב. בגלל הסכם השלום עם מצרים  ג. בגלל חשבון בנק של אשתו בחו"ל, שהיה בניגוד לחוק הפיקוח על מטבע זר  ד. בגלל שלוש מאות אחוז אינפלציה

17. באיזה תפקיד שימש יצחק רבין בממשלת האחדות הראשונה בראשותם של שמעון פרס ויצחק שמיר?

א. שר החוץ  ב. שר הביטחון  ג. שר הפנים  ד. שר האוצר

18. "צריך לשבור להם את העצמות," אמר יצחק רבין על מי?

א. על הפלשתינים המתקוממים באינתיפאדה הראשונה  ב. על מצביעי הליכוד  ג. על ארגון עמל בלבנון  ד. על הפלשתינים המתקוממים באינתיפאדת אל-אקצה

19. ב-26 באוקטובר 1994 חתם יצחק רבין על הסכם שלום עם

א. סוריה  ב. לבנון  ג. מצרים  ד. ירדן

20. ערב אישור הסכם אוסלו ב', ב-5 באוקטובר 1995, נערכה הפגנה אלימה נגד יצחק רבין וממשלתו. היכן זה קרה ומה בלט באותה ההפגנה?

א. בכיכר מלכי ישראל בתל אביב, התפוצץ רימון  ב. בכיכר נח ברמת-גן, אחד המפגינים נדקר ג. בכיכר ציון בירושלים, הופצו תמונות של רבין במדי אס-אס.  ד. בכיכר סטרומה בחולון, הופצו תמונות של רבין במדים וכובע של נפוליאון

21. מתי והיכן נרצח יצחק רבין?

א. ב-4 בנובמבר 1995, בכיכר מלכי ישראל בתל אביב  ב. ב-6 באוגוסט 1996, מול רחבת הכנסת בירושלים  ג. ב-10 במרץ 1996, במדרחוב של העיר העתיקה בבאר שבע  ד. ב-5 באוקטובר 1995, בכיכר ציון בירושלים

22. מי רצח את יצחק רבין?

א. יגאל עמיר  ב. השב"כ  ג. כל התשובות נכונות  ד. כל התשובות לא נכונות

23. מה אמר שמעון שבס, מנכ"ל משרד ראש הממשלה, אחרי הרצח?

א. שלום חבר  ב. הלכה לי המדינה  ג. אני אנווט  ד. ארדוף את יגאל עמיר עד יומי האחרון

   תשובות לשאלון ראו בפרק 67.

 

54.

   "יד לאוניית הנשק 'אלטלנה'. בי"ד בסיון התש"ח 21.6.1948, הגיעה לחופי המולדת – בתיאום עם נציגי ממשלת ישראל – האנייה 'אלטלנה' ועל סיפונה 930 לוחמות ולוחמים של האצ"ל, רובם ניצולי שואה, שבאו להצטרף לצה"ל במלחמה נגד הפולש הערבי. באונייה היו גם כמויות גדולות של נשק ותחמושת. עקב חילוקי דעות בין ממשלת ישראל למפקדת האצ"ל בנוגע להקצאת מקצת מן הנשק לגדוד האצ"ל בירושלים, שטרם נכללה בתחומי מדינת ישראל (וההגנה, האצ"ל והלח"י פעלו בה עדיין באופן עצמאי), הופגזה האונייה בחוף זה בהוראת הממשלה הזמנית. ואלה שמות לוחמי האצ"ל שנפלו באירוע הטראגי: מישל ויקטור אסואיד, דן גליקמן, אליעזר וייץ, אברהם כהן, יצחק כהן, אהרן כרסנטי, דניאל לוי, איתמר ליפשיץ, דוד מטרני, אברהם סטסבקי, אברהם עודד, אריה ויקטור פקולה, מנדל קופמן, דב קלנר, שלמה קוטנובסקי, צבי רייפר. מפקד האצ"ל, מנחם בגין, אמר עליהם: חייהם – מלחמה, מותם – גבורה, קורבנם – קדושה, זכרם – נצח. ועוד אמר: מלחמת אחים לעולם לא!"

   זה עוד נראה. אנחנו עומדים, שלוימע הדתי ואני, על שפת הים בין טרומפלדור לפרישמן על המזח, סמוך לכתובת הזיכרון ללוחמי 'אלטלנה', ומשוחחים.

   "בוא," הוא אמר משנכנסתי לבית הכנסת החסידי ברחוב ביאליק של הר' מהוסיאטין, "בוא, נצא מפה היום. אין לי אוויר ואני לא רוצה לשבת פה לבד." פסענו עד הים ואחר כך ירדנו לחוף. החול הזהוב לוחך את כפות הרגליים. שלוימע התעקש להישאר בגרביו ובנעליו השחורות (צניעוס, צניעוס), הרוח החמה בידרה את כנפות המקטורן שלו. הוא האדים בשמש, "בוא אני אראה לך למה רבין מת. נַה, תסתכל על הכתובת הזאת."

   "אתה קצת פרימיטיב," אמרתי לו.

   הוא מצמץ למולי, "כל מי שלא חושב כמוך הוא פרימיטיב?"

   "מה אתה באמת מאמין שאלוהים שילם לרבין מידה כנגד מידה על הרג לוחמי 'אלטלנה'?"

   "אומרים שהוא זה שנתן את ההוראה לירות בתותח."

   "נו, אז מה?"

   "הרג יהודים."

   "רק הוא הרג יהודים, מה אם בן גוריון? ובגין? והרמטכ"לים? כל מ"כ מושתן בישראל אחראי על חיי יהודים. אתה באמת מאמין בזה שהוא אשם?"

   "תדע לך שפתחו את הקבר של הרצל ושום דבר לא נשאר ממנו."

   "אלוהים ישמור, מה זאת אומרת?"

   "התולעים אכלו אותו, גם את העצמות. עד דק, שחיק טמייא."

   "ומה זה אומר?"

   "מה זאת אומרת?! צדיקים משתמרים בשלמותם כמו פסלי חימר. לא ידעת? לא שמעת על המהר"ל מפראג, שמצאו אותו שלם בעליית הגג ותולעת לא נגעה בו? רשעים מתכלים, חביבי. מידה כנגד מידה."

   "אז רבין רשע בעיניך?"

   "את זה לא אמרתי." הוא אומר ושולף ממחטה לבנה וספר תנ"ך מהכיס הפנימי של המקטורן. הוא נראה כמו איזה חסיד מיהופיץ שנחת באמצע הלבנט. תלוש מאוד. "באמת אני לא יודע, אבל הנה תראה," הוא מוחה את זיעתו בממחטה באחת, "תראה מה כתוב פה בראשית ט"ו פסוק י"ז, 'ויהי השמש באה, ועלטה היה; והנה תנור עשן ולפיד אש, אשר עבר בין הגזרים האלה.'" 

   "נו, מה זה קשור?"

   "תתחיל לקרוא מן המילה אש הראשונה ותחלק אחרת את המילים:  אש, אש  רע ברבין ה' גזר, תסתכל שוב," הוא מתלהב, "אש, אש רע ברבין ה' גזר. אדוני, זה הצופן התנ"כי. הכול נרמז בתורה."

   "מצאת איזה שבר פסוק, חילקת אותו אחרת ואתה חושב שגילית לי את אמריקה. הצופן התנ"כי. מה זה השטויות האלה. אפשר למצוא אלף צירופים כאלה." אני נשמע קצת כועס ומאגרף ידיים בכיסים. הטי שירט הכחולה שלי מתבדרת ברוח החמה, ומשני הצדדים של כתפי השמאלית, תלויות הנעליים שלי, קשורות בשרוכים, הגרביים תחובים בתוכן.

   "תראה, צריך להסתכל על כל ההקשר. זה מופיע בדיוק בפרשת 'לך לך', ברית בן הבתרים. שם יש הבטחה מפורשת שהשם ייתן את כל ארץ ישראל לעם ישראל, הנה תראה את ההמשך 'ביום ההוא כרת השם את אברם ברית לאמור: לזרעך נתתי את הארץ הזאת, מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת.' כתוב, או לא כתוב? וגם שתדע לך שהפרשה הזו היתה בדיוק בשבוע שרבין נרצח בי"ב בחשון. כן, קראנו אותה בבית הכנסת. עכשיו תגיד שאני פרימיטיב, תגיד שזה מקרה."

   "אתה באמת פרימיטיב וזה באמת מקרה."

   "אצלנו היהודים אין מקרה, אבל סליחה אם פגעתי בך." הדוס נכנס קצת ללחץ.

   "זה בסדר," אני אומר, "ומה אם יגאל עמיר, גם הוא צדיק?"

   "חס ושלום, רוצח מנוול, אבל לא יותר רוצח מכל אחד אחר. מתייחסים אליו בקיצוניות לעומת רוצחים אחרים, לא פחות נוראים."

   "לא מספיק באכזריות," אני מסנן. על פני הגלים, מדרום, למול חופי יפו, נדמה לי שאני רואה חפץ גדול צף ועולה על פני המים, משהו שבּלולי, אולי צוללת, אולי חייזר, מעין פייה של סקסופון.

   "שלוימע אל תרגיז אותי," אני רושף פתאום.

   "סליחה, סליחה, אתה באמת לוקח את זה ללב. אבל רבין בכלל לא נרצח בידי בני אדם, זאת היתה תאונת עבודה."

   "מה?"

   "מה שאתה שומע. רבין היה על הפנים בסקרים, כן? הוא היה צריך לעשות משהו, לביים כאילו התנקשות. תחשוב, כשירו בו מה צעקו? סרק-סרק-סרק, נכון? אחרי חמש דקות מישהו צלצל לעיתונים ואמר: 'הפעם זה לא הצליח, בפעם השנייה זה יצליח', נכון? וחוץ מזה יגאל עמיר הסתובב שם במקום הכי שמור עם אקדח במכנסיים. זה לא נשמע לך קצת אבסורד? אחר כך תגיד לי, למה לא ירו בעמיר, למה תפסו אותו ככה כאילו הוא כולו התחיל מכות, פוצי מוצי, ובסוף מישהו צילם את האירוע? אם זה היה רק במקרה, זה היה צריך להתפרסם אחרי יום, זה לא התפרסם במשך שלושה שבועות. אדוני, אני לא נאיבי."

   "שלוימע, אל תביא לי את הקריזה עם כל תיאוריות הקונספירציה האלה. אל תרגיז אותי."

   "סליחה, סליחה." הוא פולט.

   "נמאס לי כבר מכל הרוסים השתיינים וגם מהערבים ומדוסים שכמוך שגנבו פה את המדינה. איזה ארץ מסריחה נהיתה לנו."

   "אתה באמת חושב ככה?"

   "אני בטוח ככה," אני צועק. החפץ המאיים מתקרב אלי כמו דג גדול, כמו פרת ים, נישא על הגלים.

   "תראה, אני לא יודע בקשר לדוסים או לערבים. בוא נעזוב את זה. אבל הרוסים, תראה, גם אני לא מת עליהם, חצי מהם ואולי יותר בכלל לא יהודים. אבל אסור לך לשנוא סתם ככה, צריכה להיות לכל דבר סיבה. אתה מכיר רוסים?"

   "לא מכיר ולא רוצה להכיר." הפייה כבר ממש קרובה אלי, נראה שתבלע אותי ואת שלוימע הדוס.

   "אז לך תכיר. הם יושבים על המדרגות של בית הכנסת הישן של נורדיה בבוגרשוב. יש שם ילדים חסרי בית. הם באים לקבל אוכל: סנדוויץ', כוס מיץ. תביא אוכל מהבית ותתיישב לידם, מה יש. תשמע אותם מדברים. הם לא אנשים רעים. חלק עבריינים קטנים, חיים בכיכר דיזנגוף, לבושים מוזר. אנחנו נותנים להם לאכול, למרות שרובם גויים, כדי לקרב אותם קצת ליהדות. לך שב איתם על המדרגות ותראה שהם לא מפלצת."

   "תיזהר!" אני צורח לחלל החם, לועה של הפייה כבר למול עיניי, שיניה ננעצות בי. אני דוחף בכוח את שלוימע, והוא נופל כמו שק תפוחי אדמה אל תוך המים, פלאץ'. הכובע, החליפה, המקטורן, המשקפיים, הממחטה, התנ"ך – הכול במים.

   "שלוימע!" אני צורח ומזנק אחריו אל תוך השונית הרדודה.

   "הצילו! אני לא יודע לשחות." מסמן שלוימע בידיו לכל עבר, למרות שהמים מגיעים רק עד למותניו. זקנו העבות נספג במי-מלח ונראה כמו ליפה. סרטן קטנטן ורדרד מתיישב לו על הראש.

 

55.

   בשנות החמישים היתה בעיה של חלקי חילוף. שלחו אותנו, הטייסים, לחצי שנה בדיז'ון בורגונדי – מרכז צרפת. למדנו צרפתית חודש, חודש וחצי. לפי זה אפשר להסיק כמה צרפתית אני יודע. בעיקר לימדו אותנו את הטרמינולוגיה של הטיסה. באנו לטייסת הצרפתית שניים-שלושה חבר'ה מכל טייסת ישראלית. טסנו עם הצרפתים. אז הם לא שנאו אותנו כמו היום. לא היתה אנטישמיות בצרפת ולא היו כל כך הרבה מוסלמים וגם הבעיה הפלשתינית לא עמדה על הפרק. בכלל, היתה ברית צרפת-ישראל. בשנות השישים, מאוחר יותר, אפילו ז'אק ברל, איב מונטן וג'ורג' בראסנס הופיעו בארץ. זה היה לפני מלחמת ששת הימים, שבשורה התחתונה, עשתה לנו רק רע. זאת היתה חוויה בלתי רגילה מבחינת הטיסה. אבל האמת, הצרפתים היו חלשים. בטיסה, אני מתכוון. היינו צעירים והכול היה קל. ובכל זאת, היה לי קשה כי התגעגעתי הביתה. ככל שחולפות השנים אני נזכר כמה היה לי קשה, כי התגעגעתי הביתה. חצי שנה קודם הכרתי את חנה, והניתוק ממנה הרס אותי. התחלנו לבנות משהו יפה יחד וזה נקטע. בלילות בצרפת זה שיגע אותי. ככל שהשנים חולפות, אני זוכר חד יותר את הגעגוע ההוא. שנים חשבתי שזה רק זה, אבל היום אני חושב שהגעגועים לחנה שהיתה בת קיבוץ, התחברו לי פיקס עם הגעגועים לארץ ישראל ואז גם למדינת ישראל. זה נשמע קצת פלצני ומיושן, אבל זה כך. חנה והקיבוץ שלה והחיים העירוניים שלי בתל אביב כל כך חסרו לי בצרפת הרחוקה, עד שנעשיתי פטריוט פנאט, ובכל פעם שהיינו מתרועעים עם ליצני הטיסה הצרפתיים הללו, הייתי מרצה להם בהתלהבות על הארץ הקטנה שממנה אני בא, עד שחבריי לצוות הישראלי היו מרימים גבה ושואלים, "מה קרה לו זה, התייבש לו השכל? מעביר לנו פה שיעורי מולדת." המטרה שלנו שם היתה לצבור שעות טיסה. פשוט לא היה לנו על מה לטוס בארץ. הכול שונה כשאתה טס באירופה, המרחב הגיאוגרפי, מזג האוויר, הכול אחרת. דבר אחד למדנו שם טוב, זה טיסה במזג אוויר סוער: גשם, שלג. תנאים כאלה אין לך בארץ.