רן יגיל סופר ועורך
ישראל נטע חדר במהירות רבה לתודעת קוראי השירה ברצפים פרוזודיים יפים של נוף ארצישראלי ונוף בכלל, והמִמסד הספרותי הוקסם כל כך משירתו בשלב מוקדם ביותר והעניק לו בשנת 2007 פרס עמיחי על ספרו "צפון / דרום / מערב" (כרמל, 2006). השנה יצא לאור ספרו הרביעי של נטע בעל השם היפה "האלכסון של אמש" בסדרת השירה החדשה של הקיבוץ המאוחד. לפנינו עוד רצפים פרוזודיים משלו, ובעצם, במידת-מה, מדובר בעוד מאותו הדבר.
קיימת אצל נטע הנֶגְבִּי, הוא חבר קיבוץ בּארי בצפון הנגב, תשוקה להיטמע בנוף הארצישראלי באמצעות צֶפֶף של מילים, אך זה קורה לו גם בנוף זר ורחוק. המגע הארצישראלי המקומי מלֻווה ברטוריקה תנ"כית ומשנאית, אבל גם בשתילה של שדות סמנטיים רחוקים ביותר מההוויה הזאת ומהטון השירי הזה. נכנסות מילים כגלקסיות, די-אן-איי, איסכמיה, ספינת חלל, פלנטה; מבעים בלַעַז "דה מַייטי ריבֶר" – אתה לא מצפה למצוא את כל אלה בשיר עברי נופי נושא טון תנ"כי או משנאי, ובכל זאת אלה נוצקים לתוך השיר פעמים רבות בטבעיות ומשתלבים בו יפה. נוצרים מפגשים של שדות סמנטיים, ספציפיקציות של צמחייה וחקלאות, שמות זרים ומוזרים, ולפתע מדע בדיוני ופנטזיה.
"כך נפרדנו. כמו שתי חלליות בחלל, באיטיות עדינה ועקבית. / עוֹר בעד עוֹר אמרנו ובשר בבשר נוגע. כמה כתמי די-אֶן- / אֵי עוד זהרו על עורך, אבל איבדנו את הרצון לפענחם. וגם / הסיגנלים נחלשו. לעתים רחוקות, אולי פה אולי שם עוד / נרשמת קרינה בשדות. אני הרי הולך בשדות, את יודעת. / זה יפֶה ממני, האִוושה הזו. נֶשֶׁב רוח דק יחלוף באיקליפטוסים / לאורך הכביש. האיסכֶמיה שלךְ, שלנו. דברים כאלה מזיקים, / אין צורך. באמת, אין צורך".
ויש תפקיד חשוב למוזיקה אצלו, הן למִקצב של הפרגמנט באנאפורות (שורות חוזרות) ברצף הפרוזודי הבודד והן למוזיקה כתוכן, כי היא מעצימה אצלו את ההשראה, בעיקר מוזיקה קלאסית, בנוסעו במכוניתו בתוך הנוף ובהאזינו לה. אין ספק שיש כאן שורות ארגמן בוהקות ביופיין. עם זאת, נראה כי לשירה הזאת יש כוח כשהיא מגיעה בבודדת בפרסום בעיתון. כאשר נוחתים על ראשך מאה עמודים שכאלה, אתה כקורא שירה מתחיל להתעייף, והרצפים, ובתוכם האמצעים האמנותיים הרטוריים, מתחילים לחזור על עצמם. הקטעים מתארכים, פעמים רבות, שלא לצורך, והאסוציאציות העולות במין זרם תודעה הופכות מופרכות יותר ואזוטריות מדי.
ויש כאן בעיה נוספת. נוף כותב נטע ברגישות רבה וגם מחשבות שבינו לבינו עולות יפה ממנו, אבל כיוון שהוא חי בין אנשים ומפני שיש לו רצון לתאר מעגלי משפחה ואפילו חברה, ומכיוון שהוא מחויב עד קצות אוזניו לאותנטיות של הטקסט, כלומר אותה חופשיות של זרם תודעה שירי מעוצב – הוא משתמש לא אחת בשמות פרטיים. וכאן הוא גולש לעתים למעין טון אדנותי ואפילו מתנשא כלפי הבריות עם נטייה אירופוצֶנטרית מובהקת. ערסים, אתיופים, ערבים, רוסים שעלו לא מכבר, היזהרו, הישראלי האשכנזי המערבי מביט בכם. אי אפשר להתעלם מהטון הפטרוני בחלק מהשירים.
הנה דוגמאות, למקטעים אין שמות: "…ביום שמש חורפי כחול שמיים לגמרי נהיה לי / דייט עם דינה, מלכת אתיופיה, מלכת שבא במרכול, מלכת / החלומות…", למה כל אישה שחורה צריכה להיות בהכרח מלכת שבא, אז מה אם אתה חובב תנ"ך; או "…הספרנית / התורנית תחזיר לי את כרטיס הקורא. ציפורניים על מקלדת, / כחול בהיר מנומר, שיהיה לך יום טוב, עטויה בדבר הזה של / הערביות…", חיג'אבּ, חביבי המשורר, קוראים לזה חיג'אבּ; או "…עשרים דקות מחברון, במגרש החניה, / בוריס מיד-2 מוכר לי טלפון. סטודנט לארכיאולוגיה, התקופה / הרומית, הוא נראה ממש טוב. אין עליו טיפת מבטא…", הבנו, כל רוסי קוראים לו בוריס וכל ערבי קוראים לו אחמד, או "על הבגאז' מאחור / מורכבת כנף ערסים, האגזוז מקוצץ, רעש וצלצולים, / מינימום פורמולה אחת. כל הדרכים מובילות לבאר שבע. / אסור להתייאש". קלטנו. באר שבע שוֶוה ערסים.
השאיפה הזאת לשמירת קולו העצמאי תוך אזכור שמות פרטיים כבר עלתה לנטע דמים מרובים. בעבר הוא נתבע על ידי אישה ילידת הארץ ובת העדה האתיופית שהתגוררה בקיבוצו. הוא כתב שיר בשם "אלישע יקירי" לזכרו של המשורר והסופר אלישע פורת שבו תיאר את גופה של אותה אישה באופן פוגעני לטענתה. מי שהֵגֵן על האישה התובעת היה עו"ד חיים שטנגר, גילוי נאות: אדם שאני מכיר אישית, משורר במהותו ועורך דין במקצועו, כפי שאמר עליו השופט שאול אלוני, אחיו הקטן של המחזאי נסים אלוני. על נטע, לעומת זאת, נכתב כי הוא איש מקרא בהשכלתו, מתפרנס מִמִּחשוב ומשורר בייעודו. אם כך עליו להיזהר לעתיד לבוא שאחרים המופיעים בשירים וחיים, לא יתבע אותו. השיר התפרסם בעיתון האינטרנטי לספרות של הסופר אהוד בן עזר "חדשות בן עזר", המוכר גם הוא בכתיבת הפרוזה הארוטית הבוטה שלו. ייתכן שזה מה שקסם לו בשירו של נטע. כך או אחרת, נטע חויב בתשלום לאותה הגברת. אגב בגרסה שפרסם ב"הארץ", במלֹאת שנה למותו של אלישע פורת, נזהר נטע ושינה את השמות.
מדהים שדווקא משורר נוף עם ליבידו מתון שמתפרץ מדי פעם ולא משורר ארוטי בוטה וגברי כמו מאיר ויזלטיר, אהרן שבתאי, או יצחק לאור, נפל בפח יקוש זה. אכן יצירה לשון יֵצֶר. היה עליו לטשטש את הדמויות ולעמעם את המצב ולהרחיק עדוּת ואפילו במחיר האותנטיות הקדושה. אי אפשר להתעלם מן העובדה כי מתחת לפני השטח, הנוף, המשפחה, המסורת האינטלקטואלית המכילה את לשון המקרא ולשון חז"ל העשירות, מבעבע הליבידו הגברי ומתחמם, שלא לומר מתחרמן. אולי גם זה הוא מה שהופך את שירת נטע לשירה גברית טובה כאשר היא אינה מַלְאָה ביתר פרטים את הקוראים ושומרת על המידה. זה כמובן לא אומר שהוא יכול לנקוב בשמות פרטיים ושמות משפחה כאוות נפשו ולבצע הַחְפָּצָה של כל אישה אשר יחפַּץ. אני בכל כל אופן התעייפתי באמצע הספר הזה וגררתי עצמי וכמעט לא הגעתי לסופו. נראה לי שנטע מיצה את הרצפים הפרוזודיים והגיעה העת שישקיע את כישרונו בניסיונות למצוא דרכי שיר אחרות.
ובכל זאת, אולי כדאי לסיים ברצף פרוזודי יפה ומידתי משלו מתוך הספר: "בוא אליי, היא אמרה לי, אֵם החיטה, בוא אליי ילד חיטה קטן, / נרקוד יחד, ילד קטון, כך אמרה לי אֵם החיטה, הַשְׁקֵנִי נא מִנְּהִי / היתומים שלךָ. שוּלֵי חרדלים בשמלתה, מפוארת, וְזֶמֶם / קומביינים בפאת השדה ואיקליפטוס עוֹג אחד, שותק. בוא אליי / ילד חיטה, לא תוכל לרקוד באותהּ שדה פעמיים, רק היום הירוק / ירוק הזה, הפרפרים בַּבּטן הירוק ירוק הזה, הליטוף הפרוותי הזה, / כך אֵם החיטה התרכּכה אליי, בוא אליי ילד חיטה קטן, הַשְׁקֵנִי / נא מִנְּהִי היתומים שלךָ".
האלכסון של אמש, ישראל נטע, עורך: ארז שוייצר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 98 עמ', 74 שקלים
עיצוב העטיפה: דנה אלקים