רן יגיל סופר ועורך
ספרו החדש של המשורר דוד בּרבּי "50 סונטות" רואה אור בהוצאת "עמדה"
עַבְּד אַל-וַ'אהַבּ
סוֹנֶטָה
הוֹ עַבְּד אַל-וַ'אהַבּ נְסִיךְ הַצְּלִילִים וּמִלּוֹת הָאַהֲבָה!
הַמּוּבָן וְהַלֹּא מוּבָן מְסַמְּמִים נוֹזְלֵי גּוּף מִתְמַלֵּא.
אֵינִי יוֹדֵעַ אֵיךְ הֵם בָּאִים אֵלַי אֶחָד אֶחָד מֵרְבָבָה
בְּטַעַם שֶׁל שִׁכָּרוֹן מִתְמַשֵּׁךְ אֶת שְׁעוֹתָיו בִּי עוֹשֶׂה.
וּבְתוֹךְ רְבָעִים וּשְׁלֵמִים נֶחְתָּכוֹת הַמִּלִּים הַצְּפוּפוֹת
בְּצִיּוּר מְכֻשָּׁף שֶׁאֵינִי מֵבִין אֵיךְ תַּעְתּוּעָיו בִּי דְּבֵקִים.
נִזְכָּר בְּדוֹדִי זָ'אק שֶׁהָיָה מֵרִים עֵינָיו מַעְלָה לִרְאוֹת
אִם קוֹלוֹ יָצָא מִתּוֹכוֹ מְחֻבָּר לְאַהֲבָה שֶׁלּוֹ תַּנְעִים
וְהוּא מְכַוֵּן מִלֵּב אֶל לֵב; גַּם אֶת לִבָּהּ הוּא יְחַבֵּר
כְּמוֹ הָיָה לֵב אֲהוּבוֹ וְלֹא הִיא זוֹ שֶׁאָמְרָה מִשְׁפָּט:
"אַל תְּנַשְּׁקֵנִי אֲהוּבִי בְּעֵינַי שֶׁלֹּא תֵּעָלֵם לְאַחֵר"
תָּשִׁיר לִי אֶת שִׁירֵי הַנֶּצַח שֶׁלְּךָ גַּם בְּתוֹךְ בְּבַת.-
וַאֲנִי לֵב זָכָר וּנְקֵבָה לִי, מִתְרַגֵּשׁ אֶל תּוֹכָהּ שֶׁלָּהּ
זוֹהִי הַיְּצִירָה הַבָּאָה וּמַחְדִּירָה בִּי הִתְרַגְּשׁוּת רַבָּה.
***
ברבי הוא איש ברוך כישרונות אמנותיים מבחינה אינטואיטיבית, אבל הוא גם תלמיד נצחי במעשה האמנות שבוחר ובורר בקפידה הן את מוריו והן את ידידיו האמנים וכך צריך להיות, אבל כמובן לא מתוך התנשאוּת אלא מתוך התחבּרוּת.
לא סתם כותרת המפגשים שעשינו בעבר יחד במסגרת ערבי "עמדת שיר" הייתה שלוש מילים: "שיר, סיפור ומוזיקה". ברבי התברך ביכולת הנדירה לשים את התָו הנכון מעל המילה הנכונה. מתקיים באמנותו האיזון העדין שבין מוזיקה למילה, ולכן הוא מין סינגֶר סוֹנג רייטֶר, שיכול מחד גיסא לשמוע ולהיות מושפע מעַבְּד אל-וַאהַבּ, מאוּם כֻּלְתוּם, ומאידך גיסא, משירי ארץ ישראל הישנה והטובה, או מהשנסון הצרפתי.
אבל זה גם לא בדיוק מחד גיסא ומאידך גיסא, זה הכול שלם אחד. רוצֶה לומר, שיש לדוד מנעד רחב במעשה האמנות, ולכן טבעי כל כך בשבילו לכתוב סונֶטות. כיוון שהוא מלחין וגם משורר, יש לו אוזן מוזיקאלית רגישה ביותר.
עוד דבר שאפשר לומר בבטחה על הכישרון הטבעי של דוד הוא שיש ביכולתו, ולא כל משורר הוא כזה, לשורר על כל דבר באופן ספונטאני ומהיר. תן לו נושא והוא כבר יאלתר עליו שיר מנימֵי לבו. כך גם במוזיקה. הדברים זורמים ממנו ומנגינות בוקעות מתוכו.
ובכן הסונטה, שיר זה"ב, שיר בן 14 שורות, שיר חרוז, היא לו בית טבעי. מבין צורות הסונטה דווקא הסונטה השייקספרית עם שתי השורות הנועלות שלה, מתאימה לו יותר מאשר הסונטה הפּטררקית, על שם המשורר פרנצ'סקו פּטררקה, שהיא סונטה יותר מתפתחת ולא פּואטנית. דוד אוהב להפתיע, אוהב את הפואנטה.
יובֵל סונטות, 50 סונטות, מספק לנו כאן דוד בשירתו הזורמת, הקולחת והטבעית, שימו לב לצימוד הנועל, מושג ששאלתי לא מן הסונטה, אלא ממשוררי תור הזהב בספרד, שדוד מתחבר אליהם, אל המסורת הגדולה, השיר המצהיר על אהבת המוזיקה של עַבְּד אל-וַאהַבּ. יש בשיר הזה המצוי לעיל, סוף מפתיע!
דוד יודע לא רק לכתוב מילים ולא רק לכתוב מוזיקה, אלא הוא יודע לכתוב על מוזיקה במילים, הוא יודע לתאר מוזיקה במילים וזה אינו דבר פשוט. לתאר מוזיקה שהיא דבר מופשט, במקרה הזה מוזיקה של עַבְּד אל-וַאהַבּ כמובן, לתאר אותה במילים כל כך מרגשות
המשורר מטשטש בסוף השיר, בשתי השורות האחרונות, את ההבדל המעמדי, וגם המגדרי, ומה שחשוב כאן זה דווקא המגדרי, בין זכר לנקבה. משורר שיש לו, כפי שהשיר אומר, לב זכר ונקבה, הוא בעצם משורר של כולם, ללא הבדל מעמדי, או מגדרי. ללא הבדל של דתיוּת ופוליטיוּת. כולי תקווה שכולם ייחשפו ליפי שירתו כפי שהוא עצמו כתב בשירו "לו רק יכולנו": "כולנו אם רק נרצה, אנשי האור".
רן יגיל
50 סונטות, דוד ברבי, הוצאת עמדה, עיצוב כריכה וצילומים: צופית ברבי, 62 עמ', 64 שקלים
עיצוב כריכה וצילומים: צופית ברבי
תשיר לי את שירי הנצח שלך 💚
תודה לטל היקרה על התגובה. רני