תלוי איך מספרים, על הרומן החדש של דורית זילברמן

תלוי איך מספרים

זה נכון. באמת תלוי. ודורית זילברמן יודעת סִפרות ויודעת לספּר. אני עוקב אחר כתיבתה מזה שנים רבות. לא את כל ספריה קראתי, אלא אחדים מהם. שניים מהם נחקקו בי היטב: האחד "סירוס", המצליח באופן מקורי לתת מבט פמיניני-מערבי על חיי הבדואים בסיני ותרבותם. זהו סיפור אהבה שחורג מתחום ההיבט התיירותי של קיטש האוריינט ופוצע אותך ברִגשתו. ואילו האחר, לדידי אף טוב ממנו, הוא רומן שכותרתו לקוחה משיר של ביאליק "לא ביום ולא בלילה", שבו קיים תיאור פמיניני של סגירוּת בתוך חדר אמבטיה והתמודדות עם העבר דרך הכתוב, בזמן לא זמן, בשעה לא שעה. ספרים אחרים וטובים משלה שקראתי היו "נוגה, קומי", המתאר תודעה הזויה של אישה אחרי תאונה, אך קצת עמוס לעייפה בהתרחשויות, וכן "אישה בתוך אישה בתוך אישה בתוך", המנסה לבחון את המטריושקה הנשית באופן בֵּינְדורי, ספר שהוא בהחלט ניסוי כתיבה מעניין.

ואכן, זהו מבנה העומק בפרוזה הנובליסטית של זילברמן – "אישה בתוך אישה בתוך אישה בתוך". את השלד הזה היא אוהבת למלא במילים. תמיד ידובר בדמות נשית אישית מאוד, בדרך כלל שתי דמויות, אֵם וּבַת, כשהבת מצויה ברקע והאם במרכז, אך הבת היא שיקוף של מאווייה וחששותיה של האם, והן תעבורנה תמורות מטלטלות בתוך זירת התרחשות, לא משנה אם מדובר בצונאמי בהודו או בחדר אמבטיה בישראל. תמיד העבר ירדוף את האישה המתבגרת, הילדה-אישה, כמו שֵׁד, והוא קשור בדרך כלל בדמות גברית מסייעת, פעמים רבות בונה, אך לעיתים הורסת.

זילברמן היא סופרת מטעה ומתעתעת. כי לכאורה, רק לכאורה, מדובר לפנינו בנרטיב רגשני על גבול הרומן הרומנטי ההרפתקני שאמור לפרוט על מיתרי המלודרמה, אך אם ניכנס פנימה אל תוך הרומנים שלה נגלה שיש שם הרבה יותר עומק, בעיקר בתחום הריאליזם הפסיכולוגי והבנת נפש האדם בכלל ונפש האישה בפרט. ובכלל, האמת צריכה להיאמר, בְּמָקוֹם שבו הספרות מנסה לאמץ קו צַדקני של פוליטיקָלי קורקט מוסרני ופמיניזם נוקשה, עקר ויובשני, זורחת הפרוזה של זילברמן באור יקרות.

הפתיחה של הרומן מצוינת, אִין מֶדִיאס רֶס, אל לב הדברים. זילברמן טובה בזה. הספר נפתח במפגש במשטרה כשאב מחפש את בִּתו ואם מחפשת את בִּתה. האם היא גיבורת הספר – אנה שליטא, עורכת דין, הבת היא רוני, ואיך לא, היא בלונדינית בעלת שיער ארוך ממש כזילברמן עצמה. האב הוא ערן אביטל אלמן – ובתו מלי היא בחורה עם בעיות נפשיות. דמויות מרכזיות נוספות הם האב מנשה, לא יכולתי שלא להעביר את הרומן דרך חור המנעול של רומן-המפתח וראיתי בו את בן דמותו של השחקן והכותב מנחם זילברמן, הגרוש של דורית; אמיר – האח של רוני, ואלון רומנו, החבר של רוני, המהווה קטליזטור של הנרטיב באמצעות תסבוכת סמים. ישנם על פני רצף העלילה רגעי מצבים שגרתיים מוכרים מן החיים המתוארים באופן מרגש, עם איזשהו טוויסט של מקוריות. אגע בהם כאן לאורך הרשימה.

כאמור סצינת הפתיחה אוחזת בקורא. אנה מספרת במשטרה לערן שראתה בחורה על גג, ואנשים מנסים לשכנע אותה לרדת. מתברר כי זאת הבת של ערן, מלי. יש תיאור יפה להלל של הסיטואציה הקשה שגם אנה מצטרפת אליה בניסיון שכנוע להוריד את מלי מן הגג. סופרים רבים היו שוברים פה את הראש. לבסוף ערן מצליח להוריד את בתו.

רוני גרה בדירה ברחוב המלך ג'ורג' בתל אביב. זו דירה שהייתה חנות, מסוג המאורות שתל אביב עם מצוקת הדיור יודעת להציע במחיר מופקע, והכניסה אליה מהרחוב היא דרך תריס גלילה גדול עם מנעולים. אנה מחפשת את רוני שנעלמה ברחובות וכותבת לה מיילים. היא פורצת את הדירה של רוני ומגלה שבארון הבגדים הייתה מעבדה לגידול סמים. יום למחרת מודיעה המשטרה שרוני עזבה את הארץ לטשקנט.

מכאן להלן תיפרש בפנינו ההיסטוריה המשפחתית הכאובה של משפחת שליטא. ארץ מריבה שבין גבר לאישה כשהילדים הגדלים ברקע, אבל אין בנאליזמים למרות תיאורי הזוגיות והמשפחה המוכרים. הנרטיב מדויק, מרגש וזורם. היחסים בין הבעל, מנשה, לאם, אנה, גרועים נורא. הם לא מפסיקים לריב בנוכחות הילדים. יש תיאור יפה ומרגש של אמיר, האח, כילד קטן, המחבק את רוני וסוגר לה את האוזניים כדי שלא תשמע את הצעקות. הם שניהם בתוך עולם הרמטי בועתי נגד כל עולם המבוגרים.

לבסוף הזוג מתגרש. מנשה=מנחם נוסע ללוס אנג'לס. האם, אנה, קונה בתל אביב דירת שני חדרים וחצי. הילדים נשארים אצלה. האם לא מסתדרת עם רוני, ובגיל 20 רוני בורחת לאבא שלה ללוס אנג'לס לשנה. אמיר, אחיה, בא אחריה כעבור זמן מה.

אבל גם בלוס אנג'לס החיים של המשפחה הגרעינית הזילבּרמנית אינם דבש ושושנים. זה עוד חלק יפה בספר. הם גרים בלב הוליווד עלק, בדירה בגודל קופסת נעליים. המטראז' מתקצר והלחץ הנפשי-פסיכלוגי גובר. בתחילה הדירה מסודרת ונקייה. גרים בה רוני, אמיר ועוד חברים וקרוב משפחה. צפוף נורא, אף אחד לא עובד ואף אחד לא מנקה את הדירה. רוני, שנמאס לה לנקות אחר הבנים, גם היא מפסיקה לנקות ואט-אט בתיאור שהוא מהלך סיפורתי יפה, הדירה הזעירה הופכת לדיר חזירים. יום אחד מנשה האב מנתק להם את החשמל בטענה שלא שילמו את החשבון, אף כי רוני שילמה לאביה את הכסף. מתברר שהוא השתמש בכסף לצרכיו. הם נותרים בלא חשמל בקור הנורא. המשבר הזה מחזיר את רוני הביתה.

ישנו רגע פסיכולגי בולט בתיאור מערכת היחסים בין אנה לילדיה. אמיר מזכיר לאנה את המשחק "נגיד שאימא מתה". כאשר הם היו ילדים, היא הייתה מעמידה פני מתה, והם היו מנסים להעיר אותה. המשחק הזה מוכר בקרב הורים וילדים, אבל אנה הייתה מקצינה אותו. היא לא הייתה קמה עד שהילדים היו בוכים ומעולפים. היא ניסתה לבדוק את גבולות האהבה שלהם כלפיה, ואולי גם להפך. זה מעשה קלאסי של ילדה-אישה שהפכה לאם, קצת אקט קניבּלי-קורבּני כלפי הילדים מצד ההורה. זה רגע חזק.

כאמור רוני נעלמה ובאמצעו של הספר נכנס הצונאמי אל הנרטיב, והקורא נסחף ביחד עם אנה בעקבות רוני שאבדה אֵי שם. אנה מפרסמת תמונה של רוני ומבקשת עזרה במציאתה. התמונות של רוני מתפרסמות בכל מקום, אפילו בדף הראשי של "מעריב". אנה אפילו מתראיינת בתוכנית של ניסים משעל. לבסוף היא נוסעת להודו בעקבות בִּתה ואליה מצטרף ערן, אותו קצין משטרה מתחילת הסיפור העובד כרגע כמחלץ, שאנה עזרה בהצלת בִּתו. החיפוש שהשניים עושים בהודו כרוך בספר שנתנה רוני לאִמהּ.

הנה שוב, אימא ובת, מסע גיאוגרפי שהוא גם מסע טמפוראלי בתוך זירת התרחשות, דמות גברית חיצונית מסייעת, ולבסוף הכתוב, הספר, היומן, המחבר בין הדמויות הנשיות ובין כל אחת מהן אל עצמה. במרווח שנות הקריאה שלי, להוציא אולי רומן אחד בשם "שופט שלי", זהו מבנה העומק ברומנים של זילברמן. הוא כן, מדויק ומרתק. ומלבד נטייה קלה לפטפוט ולהימרחות פה ושם, מעין בְּטָנִים רכות של חפירות מיותרות המאפיינות כותבי פרוזה, גם המעולים שבהם, הרי שאני אוהב ומעריך את הפרוזה שלה.

"תלוי איך מספרים", דורית זילברמן, עורך: חיים פסח, סדרת "קראתי…" ב"ידיעות ספרים", 205 עמ'         

עטיפת הספר בהוצאת "ידיעות ספרים"