סמדר פייל – 10 שירים מתוך ספר ודברים של אפרת מישורי

סמדר פייל, 10 שירים מתוך ספר שירים חדש "כל היותר מדי"

בלוויית דברים של העורכת ד"ר אפרת מישורי

 

 

*

 

אֲנִי זוֹרֶקֶת

אֶבֶן

 

לַבְּאֵר

מִמֶּנָּה שָׁתִיתִי

 

כָּל יוֹם

אֶבֶן אַחַת

 

בִּפְנִים נִבְנֵית

חוֹמַת אֲבָנִים

 

וְהִיא הַמָּקוֹם

הַיָּחִיד

 

בּוֹ אָשִׂים

פֶּתֶק.

 

 

*

 

אַתָּה לֹא תַּאֲמִין לִי

אֲבָל

נִכְנַסְתִּי

לְאוֹתוֹ נָהָר

פַּעֲמַיִם.

 

 

*

 

בִּתִּי מְסַדֶּרֶת כְּרָכִים שֶׁל תַּלְמוּד בָּבְלִי

עַל הָרִצְפָּה

בּוֹנָה לָהּ שְׁבִיל מֵהַחֶדֶר אֶל הַחוּץ

לְאָן אַתְּ הוֹלֶכֶת?

 

מְדַלֶּגֶת לָהּ עַל גֶּשֶׁר

שֶׁל חַיֵּי אָמוֹרָאִים יַשְׁנוּנִיִּים

וְלֹא מְעַנְיֵן אוֹתָהּ לְהִכָּנֵס וְלָצֵאת

מֵאֲרוֹן הַסְּפָרִים הַיְּהוּדִי הַזֶּה

 

הַלְוַאי וְיָכֹלְתִּי כָּמוֹהָ

קַלָּה

וּמְעוֹפֶפֶת

לְפַזֵּז בֵּין סוֹטָה לְקִדּוּשִׁין

בֵּין מוֹעֵד קָטָן לְבֵין

 

חֲגִיגָה גְּדוֹלָה

 

 

שָׁלוֹשׁ קְרִיאוֹת עַל בַּיִת

 

1.

לַחְזֹר אֶל עַצְמִי

לְאַט

לְהִכָּנֵס

לִפְתֹּחַ פֶּתַח עִם הָאֶצְבָּעוֹת

לַחְפֹּר

גֻּמָּה

לְהִתְפַּלֵּל

שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים

לִקְרֹא בְּקוֹל

וְאָז

לָרוּץ הֲכִי מַהֵר שָׁרַק אֶפְשָׁר

כְּמוֹ מִפְנֵי כֶּלֶב אוֹ בֶּהָלָה

לָבוֹא הַבַּיְתָה.

 

אִישׁ לֹא מַמְתִּין לִי שָׁם וְלֹא אִשָּׁה

לֹא לִטּוּף, אוּלַי אִוְשָׁה

אוּלַי אַתָּה.

 

2.

אִמָּא שֶׁלִּי הָיְתָה חוֹזֶרֶת הַבַּיְתָה

וְקוֹרֵאת אֶל הֶחָלָל: שָׁלוֹם בַּיִת

בֵּית הַמִּקְדָּשׁ חָרַב בִּגְלַל שִׂנְאַת חִנָּם

לֹא הִתְגָּרַשְׁנוּ בִּשְׁבִיל שְׁלוֹם בַּיִת

וְהַבַּיִת קָרָא לָהּ חֲזָרָה: שָׁלוֹם אִמָּא

 

לְהִתְרָאוֹת אִמָּא.

 

3.

מֵעוֹלָם לֹא אָמַר אָדָם

צַר לִי

הַמָּקוֹם

הַשּׁוּרוֹת נֶחְתָּכוֹת בְּמָקוֹם

לֹא טִבְעִי

הַמּוֹרָה לְסִפְרוּת

תֹּאמַר שֶׁזּוֹ פְּסִיחָה

 

אֲבָל אֲנִי בֶּאֱמֶת לֹא

מָצָאתִי

 

אֶת מְקוֹמִי

 

 

*

 

כָּל הַכְּאֵבִים נִפְרְשׂוּ כִּזְנַב טַוָּס

לָכוּד בַּחֶדֶר, נֶחְבָּט בְּקַרְנוֹתָיו

לֹא יָכֹלְתִּי לְהִתְעַלֵּם

הָיָה בָּזֶה יֹפִי.

 

בַּחֶדֶר הַסָּמוּךְ

שׁוֹכֶבֶת כְּמוֹ שְׁתִיקָה

הוּא תָּלוּי מֵעָלַי כְּמוֹ

עֵרוּי:

עוֹד וָעוֹד אַהֲבָה.

 

 

לךָ

 

אַחֲרֵי זֶה

שָׁכַבְתָּ מְקֻפָּל כְּעֻבָּר

מִתְבַּקֵּעַ מֵאֲנָחוֹת קְטַנּוֹת

אֵיבָרְךָ עַכְשָׁו רָפוּי

אָסוּף אֶל עַצְמוֹ כְּמוֹ

תְּאֵנָה מְתוּקָה מְכֻוֶּצֶת

עַל הָאֲדָמָה הַשְּׁבִירָה.

רָצִיתִי לוֹמַר לְךָ

אֶת כָּל הַמִּלִּים הַשְּׂמֵחוֹת

שֶׁל הָאַהֲבָה הָעֲצוּבָה,

אֲבָל קָרָאתִי לְךָ חָלְפִי

וְהִנַּחְתִּי יָד עַל מִצְחֲךָ

זָהָב שָׁחֹר.

 

 

*

 

הִנֵּה חָצָב

מֵמֵס כְּמוֹ נֵר הַבְדָּלָה

אֶת הַקַּיִץ בִּטְלָלִים

אֵיךְ נָמֵס אֲנַחְנוּ

תְּשׁוּקַת קַיִץ

נוֹשֶׁרֶת

נוֹשֶׁרֶת

כִּשְׂמִיכָה דַּקִּיקָה

לֹא מוּכָנָה

לַצִּנָּה

 

 

לַחְזֹר

 

אֲנִי חוֹזֶרֶת לַקּוֹנְכִיָּה.

לֹא נִשְׁאַר לִי דָּבָר

מִמַּה שֶּׁהָיִיתִי קֹדֶם.

 

אֲנִי חוֹזֶרֶת לַקּוֹנְכִיָּה

טָחוּב וְרָטֹב

 

וּבְבֹקֶר בָּהִיר

אֲנִי מְזַהָה שָׁם

פְּנִינָה.

 

הַכֹּל חוֹדֵר אֵלַי

אֲנִי מְכַסָּה בִּשְׁתֵּי יָדַיִם

אֶת הַפָּנִים

וְאֶת הָעוֹר.

 

מִישֶׁהוּ קִלֵּף אֶת שִׁכְבַת הָאֶפִּידֶרְמִיס:

אֲנִי הַפוֹטוֹסִינְתֶּזָה

אֲנִי הֶעָלֶה

אֲנִי הָאוֹר.

 

 

שִׁיר שֶׁל יוֹם

 

אֱלֹהֵי הַיַּלְקוּטִים הַקְּטַנִּים

הָאוֹרְזִים בַּוָּקוּם

אֶת

אָזְלַת הַיָּד

וְאֶת

תַּעֲצוּמוֹת הַנֶּפֶשׁ

הַנִּדְרָשִׁים לַעֲצִירַת

 

גְּשָׁמִים

בִּסְתָם יוֹם

שְׁלִישִׁי בְּשַׁבָּת

 

פְּתַח לִי.

 

 

נִכְנֶסֶת לַפַּרְדֵּס

 

אַחֲרֵי שָׁנִים שֶׁל דְּרָשׁ

תֵּן לִי פְּשָׁט

עָבַרְתִּי עַל הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת

צִטַּטְתִּי וְנִתְלֵיתִי בְּאִילָנוֹת

תֵּן לִי פְּשָׁט

אֵינִי חוֹפֶרֶת עַכְשָׁו

תֵּן לִי פְּשָׁט

הֲרֹג אוֹתִי בְּרַכּוּת

אוֹ רַכֵּךְ אוֹתִי עַד שֶׁאָמוּת

תֵּן לִי פְּשָׁט

נוֹגֵעַ

 

וּבְלִי סוֹד.

 

 

 

"כל היותר מדי", ספר ביכוריה של סמדר פייל, משרטט דיוקן של אישה, הכותבת באופן רגיש, חד ודק אבחנה על החומרים מהם עשויים חייה וחיינו ועל הניצוץ ההכרחי, הנוצר מן החיכוך ביניהם: אהבה, אמונה, תשוקה, מוות, יחסים, בית, בדידות ואימהות. השירים נכתבים תמיד ברגע הגורלי שלאחר הפניית הראש לאחור. הם צצים במצבי סף – בעמידה על הרציף או על אדן החלון – ומתפקדים כתחנות עצירה זעירות בריצה הבהולה בזמן המבול ששוטף את קיומנו. רובם מכילים התפכחות כואבת, המתנסחת לתובנה שאין ממנה חזרה.

 

החסר הוא כוח מניע. השירים בוקעים מן האינטנסיביות של החיים. הם כותבים על מצבי חסר, חנק והצפה, בה במידה שהם נכתבים מתוכם. הם מבקשים להיות גשרים על מה שלא ניתן לגשר עליו והשפע או הגודש בתוכם הוא לא פחות מ"כל היותר מדי".

 

ד"ר אפרת מישורי