על שני משוררים אמוניים – חן ישראל (קלינמן) יסודות ויחזקאל נפשי

חן ישראל (קלינמן) יסודות ויחזקאל נפשי הם שני משוררים רליגיוזיים מעולים, כל אחד בדרכו. זאת קביעה שאפשר להוכיח בשיריהם אחת לאחת. גם אצל (קלינמן) יסודות וגם אצל נפשי קיימת תחושה בשירים שהדת באשר היא, כל ממסד דתי, מצֵרה את קונוס האמונה ואת ההתחברות של האדם אל אלוהיו. מספיק מבחינתם – אצל (קלינמן) יסודות זה בא לידי ביטוי בנוסח הרחבוּת האקספרסיבי ואצל נפשי בנוסח הרומנטי הווידויי – להביט בטבע, ביְקום, כדי להבין שהדת קטנה על אלוהים, או כפרפראזה על שירו של טשרניחובסקי הנודע "לנוכח פסל אפולו", אין לאוסרו ברצועות של תפילין.

(קלינמן) יסודות: "אני לא טולרנטי, אני לא פלורליסט,/ אני לא הומאני,/ אני לא פרספקטיבי,/ אני לא רב תרבותי, אני לא רב שכבתי.// אני חי חי חי/ מתוך ומנגד כולם, ומבריא ונגדע/ ומבריא, וחותר ומרקיע/ וחותר,/ ונכנס ויוצא ונכנס מבית בראשית,/ ונושם ונושם ונושם// ומפציע/ במלוא מוטת הבריאה".
"יש אור חריג אחר, חום חריג אחר,/ אהבה חריגה אחרת./ יש נשמה חריגה אחרת,/ אין־זמן חריג אחר, לא מרחב חריג אחר,/ יש התענגות חריגה אחרת/ על כולם./ יש אושר חריג אחר,/ יש יקום חריג מֵחריג,/ רוח חריגה אחרת,/ יש אלוהות חריגה בתכלית."

נפשי: "ראיתי עץ ושִׁלפי מים./ חשרת עבים מקובצים ממעל./ בהרות לבנה נוגות מוארות ברגבי הצומח,/ והמאור עוטֶה בארשת פניה./ ראיתי השיער הזהוב והמשי…/ ובקודש ובחרדה אל לִבּי אמרתי; כאן החיים ואין עוד מוות./ אלו הם החיים ואין לייחל ליותר מזאת./ האורנים ופרי האדמה. הריח. זג ענבים/ נוצצים, בוהקים על כלונסאות עץ./ דמעות הגשם. נהר ירוק./ בעוד שנים הכול יועם ללא שוב./ והלוא אין עוד מוות./ אלו הם החיים המתרחשים כאן./ האדמה פועמת, האדמה זועקת,/ קוראת באנקה,/ כאן אלוהים." (הערך הקיים מיילל בחשיכה)

אני אדם מאמין. מאוד מאמין. רבים משיריהם של נפשי ושל (קלינמן) יסודות מדברים על לִבּי. אצל משוררים שונים אלה, פחות או יותר בני אותו הגיל, ישנה גם הליכה אישית אל הקיצוניות הטוטאלית. לשים את הדברים על שולחן וללכת עִמם עד הסוף. (קלינמן) יסודות, למשל, טבעוני, ואין לו בעיה לגייס את שירתו וּמַבָּעָיו לטובת האני מאמין הזה בבחינת כֹּהֵן דתי המטיף לנו מוסר, ובצדק. נפשי עצמו מגויס עד קצות אוזניו לאינטרוספּקציה עצמית. רק כך יוכל לפגוש את אלוהים באמת. הוא מביט פנימה ופנימה ולא נמאס לו מעצמו. הוא מתאר את מחלתו האישית באזמלים דקים של מנתח בטרילוגיה הביוגרפית "פני עצמי". הרחבת גבולות הקיום קיימת אפילו בכותרות הספרים שלהם, למשל, "ילידית של הקיים" אצל (קלינמן) יסודות, או "הערך הקיים מיילל בחשיכה" של נפשי.

שני המשוררים הללו אינם מוותרים על האופציה בחיבור לעולמות אחרים, והדבר מרחיב את מנעד שירתם והופך אותה למרתקת יותר ומרגשת יותר. דווקא הפרוזה היא זו שעוזרת להם להרחיב את שירתם: נפשי מושפע מסאגות פנטזיה באמפליטודה שבין טולקין לג'ורג' ר. ר. מרטין ומפרוזה אפוקליפטית אֵימָתית של סטיבן קינג, ואילו (קלינמן) יסודות מושפע מפרוזת הדמיון המדעי הסאטירי פילוסופי של סטניסלב לם ומן הסופר העברי יהודי המשתאה תדיר על פֶּלֶא הבריאה, כשהכלים עולים על גדותיהם וכבר אינם יכולים להכיל את השֶׁפַע – דוד שחר. כן כן כן, הניעה בין העולמות מעשירה את יצירתם.

נפשי: "והנה בחזוני ראיתי שני חדרים קטנים,/ ואני כמו ניצב בשניהם במקביל./ והנה באחד מהם, הלכה דמותי ופגה,/ עד שתכלה./ ואני ידעתי ששם האמת, שבתוך ההעלם/ הזה טמונה התשובה./ אלא שהסבּר ופירוש מבואר לדברים אין בידי." (חזיונו של הנביא בתל־מגידו)

(קלינמן) יסודות: "כמה קל לראות את הטוב שבכל העולמות./ כמה קל לעמוד בּפרץ האהבה./ אין לי סבלנות, אני מבקש,/ אני בּוֹקֵשׁ בְּכִמְהוֹן מְחוֹלוֹת אֶת יְסוֹד היסודות, כאן ועכשו//… כמה קל לראות את הטוב שבכל העולמות./ כמה קשה לעמוד בְּפֶרֶץ האהבה./ ואין כאן ולו תַּג תָּגָהּ של הגזמה,/ אין כּאן ולו כֶּתֶר אות אחד החורג מֵעֶצֶם הַבֹּהַר." (שבכל העולמות)

גם שפת השירה של השניים שונה בתכלית מן השירה הנכתבת כאן. הם אינם כותבים בשפה שהם מדברים. הם אינם מנסים לחקות לשון דיבור פשוטה או ישירה. אין בהם את מידת החסכנות המילולית המאפיינת את שירת העשורים האחרונים. מעט אינו הרבה מבחינתם ואין הם חוששין מן המליצה. אינני מכיר הרבה משוררים כמותם, המסורים כל כך לעולם הכתיבה עם פרסונה שירית אמונית כל כך חזקה, המבקשים דרך הטבע והיְקום למצוא את עצמם וליצור שינוי בעולם שלהם ושלנו.

עטיפות הספרים: "במלוא מוטת הבריאה" ו"הערך הקיים מיילל בחשיכה" בהוצאת "עמדה".