על ספר שיריה של אילה בן לולו, טעם הבת

בספר שיריה החדש "טעם הבת" (הוצאת "אפיק", עורך: דוד וינפלד) מתפנית אילה בן לולו מההיבטים בעיסוק הביוגרפי-לירי אל עבר החברה שבה אנו חיים, אל עבר העולם, ובעיקר עולם הנשים בתוך העולם הגברי, מצב המינים. הרבה אלימות ואי-נעימות יש בשירים האלה. הרבה מאוד טֶנֶף. אבל, עם זאת, יש איזו לשון זהוֹרית של נחמה המרחפת עליהם. ניתן בעצם לגייס את המושג בַּתִּיּוּת (לשון בת בשני המובנים – בת של מישהו ובת, אישה צעירה) המצוי בפרוזה של הסופרת לאה איני, כדי לפענח את הקוד הגלום בשירים טעונים אלה. שימו לב לדימוי הזה: "עובּרי כּורכּר שנפלו מרֶחֶם המצוק". חושני ודוחה כאחד. זוהי ליריקה עוכרת שלווה.

השירים הם כמו סיפורים קטנים על נשים. הים הוא אישה. ההר הוא אישה. הטבע הוא אישה. בן-לולו מאמצת בעצם את תבנית ההקטנה בעולם כלפי האישה, הפטיטיזציה והביטול העצמי. האישה קטנה וכעסה גדול. מעניין מניין שואבת הדוברת בשירי בן לולו את הזעם הנורא כלפי העולם הגברי עד כדי מיזאנדריה. אלה הם זעם וצער עוצמתיים וכנים. את ההקטנה והמזעור של האומלל מושכת בן לולו כלפי כל היצורים חסרי האונים באשר הם למול החזק השולט. אפילו השממית (המתה) אימהית, והעכבר (המת) הגברי אבהי. אצלה בשירים, כמו אצל ישו הנוצרי, ראשונים אחרונים ואחרונים ראשונים. דווקא לזניחים היא מעניקה את תשומת הלב. לא נעים לעין ולא נעים ללב, אבל מאוד חזק מבחינה פואטית.

שיר ערש: "היא מוטלת על שטיח הסף/ בכניסה לחדר המדרגות/ שקופה כמו רוח.// עדינה ובורקת./ רגליה הזעירות/ מקופלות לצד גופה כמִגזרות נייר./ טבעות שחורות מצוירות/ על זנבה הלבן./ חבלה טרייה בראשה/ היא מתה לא מזמן./ בִּטנה לבנה/ היא איננה זזה./ פיה כה קטן.// בובת שממית אימהית/ בשר ודם אמיתית.// אני אוספת אותה בענף דק,/ שומרת על שיווי-משקל./ נזהרת לבל תיפול/ ותיחבל עוד יותר ברצפה.// נושאת אותה למרגלות עץ הקתרוסית,/ מניחה אותה בעדינות/ לצדו של פגר עכבר.// בובת שממית אימהית/ בשר ודם אמיתית.// היא מביטה בו בעין ענבר סולחת/ כורכת ברוך את זרועה הענוגה/ סביב גולגולתו הקשה, האפורה./ הוא נופל אל חיקה המוכר.// בובת שממית אימהית/ בשר ודם אמיתית.// כבה פנס הרחוב./ חושך מכסה את החצר./ עלה נושר./ שעונים על גזע עץ,/ מרכינים צוואר לראש/ שממית ופגר עכברוש – אימא ואבא במוֹתָם,/ נאהבים ונעימים.// נומו נומו עד עולם/ נומו נומו נים."

ציור העטיפה: יעל שמושקוביץ, "שממית", טכניקה מעורבת, 2016