קורמאק מקארתי הוא הצליין החילוני על "הדרך"

קוֹרמאק מקארתי הוא הצליין החילוני על "הדרך"

"הדרך" (הוצאת מודן) של קורמאק מקארתי הוא הרומן היפה ביותר שקראתי השנה ומן הרומנים היפים שקראתי בימי חיי. הספר מתאר מסע של אבא ובן לאחר שואה גרעינית כנראה – אף כי הדבר אינו נאמר במפורש. השניים צריכים לחצות את ארצות הברית החֲרֵבָה לעֵבֶר החוף כאילו גלומה שם, בסוף המסע, איזו הבטחה ואיזו גאולה. נו באמת, איזו גאולה תיתכן בעולם שהחריב עצמו. אבל כל זה לא חשוב כל כך כי העיקר הוא הדרך, היש הוא המסע.

   הטוב ביותר הוא לשפוט את "הדרך", ובכלל את ספריו של מקארתי, בפרמטרים שקבע הסופר החשוב שלנו יצחק אוורבּוך-אורפז במסות שכתב על הצליין החילוני. תמצית העניין אומרת כך: דווקא בספרים חילוניים, ריקים מאלוקים כביכול, מיואשים, דווקא שם תימצא כמיהה אל גאולה רוחנית דתית באמצעות הדרך. אורפז מדגים זאת היטב בסיפור של אלבּר קאמי "האבן הצומחת". הצליין החילוני הוא העולה לרגל לאֵינְהֵיכָל, לאֵינְמִקְדָּש, כשהעיקר הוא הדרך. זה בדיוק מה שעושה קורמאק מקארתי ברומנים שלו, חולם על גאולה בעולם אבסורדי ממילא.

   אף כי הרומנים של מקארתי הם מורכבים ועמוקים, יש אצלו חלוקה ברורה בין טובים לרעים, ממש כמו במערבון או בקומיקס. זה מאוד מקורי. בזה נבדל מקארתי מסופרים אחרים בני תקופתנו, שבשם איזו אמת-ניואנסים, מנסים לטשטש את הגבולות בין רע לטוב, בחזקת הכול יחסי או הכול ראוי להערכה מעיני המתבונן. דבר נוסף, ואני יודע שיקומו עליי בשל כך, מקארתי הוא סופר גברי-רגיש, אבל גברי בנוסח הישן. רוב גיבוריו הם אנשים, לא נשים. קשוחים למדי, עם קוד חינוך נוקשה. הנשים תמיד רק ברקע. עניין זה מבדיל את מקארתי מחגיגת המִגדר הפוקדת את הספרות העולמית זה כמה עשורים לטוב ולרע.

   "הדרך" הוא ממש אקסטנציה, הרחבה פיוטית של סוף הרומן הקודם של מקארתי. את רצף האירועים האלים קוטעים ברומן הקודם "לא ארץ לזקנים", (עם עובד) הרהורים פילוסופיים פיוטיים של שוטר חששן לפני פנסיה, ששונא לשאת אקדח, כי פעם, לפני שנים, היה כבוד לשוטרים ולא היה צריך נשק בכלל. זה "הצליין החילוני" של יצחק אוורבּוך-אורפז. דמות של אדם שלא מאמין רק בסדר החברתי שאבד, אלא גם רצה בכל מאודו להאמין בסדר אלוקי, להאמין באלוקים, ומתקשה לעשות זאת אחרי כל מה שראה ועבר.

   בסוף "לא ארץ לזקנים", במונולג האחרון, הוא מספר לנו חלום שלו על אביו. הנה הוא: "אבל השני (החלום השני, ר"י) היה כאילו שנינו נמצאים בימים עברו ואני על גב סוס רוכב בהרים בלילה. רוכב דרך איזה מעבר בהרים. היה לי קר והיה שלג על הקרקע והוא עבר אותי ברכיבה והמשיך הלאה. לא אמר שום דבר. הוא פשוט רכב הלאה והיה עטוף באיזה שמיכה והחזיק את הראש למטה וכשהוא עבר אותי ראיתי שהוא נושא אש בתוך קרן כמו שהיו עושים פעם וראיתי את הקרן באור שבתוכה. בצבע של הירח בערך. ובחלום ידעתי שהוא ממשיך הלאה קדימה ושהוא מתכוון להדליק מדורה איפֹשהו בתוך כל החושך הזה והקור הזה וידעתי שמתי שאני לא אגיע לשם הוא יהיה שם. ואז התעוררתי."

   זה בדיוק מה שקורה לאורך הרומן "הדרך". לאב ולבן ברית ידידים אמיצה ומרגשת כמו שרק אמריקאי אותנטי יכול לכתוב, כי דם סמיך ממים. הם נושאים את האש, זה סוג של אמירה מעודדת בתוך עולם ריק מתוכן ומערכים, הם מודים לאלוקים וזועמים עליו ומתפללים אליו ותוהים עליו ללא הרף. כל כך יפה החלוקה הדיכוטומית בספר הזה, הבנוי קטעים תיאוריים – מקארתי אלוף בתיאור פרטים רלוונטיים בכל הרומנים שלו, כי אלוקים מצוי בפרטים – אלה חלקים פיוטיים מחד גיסא, ומאידך גיסא דיאלוגים קצרים, מפוחדים, אצורי רגש בין בן לאב, מאוד דיבוריים וקצרים, כי כל הזמן הרעים אחריהם. ומי הם הרעים? אוכלי אדם, קניבלים, לא פחות ולא יותר. אנשים שהתקרנפו ואיבדו כל צלם אנוש. אין נורא מן הרעב עלי אדמות, זאת יאמרו לך כל פליטי המלחמות הגדולות.

   כך הם נעים לעבר החוף, וכדי למצוא אוכל ולא להיאכל הם כל הזמן בתנועה. הדיאלוגים בין האב לבן כל כך מרגשים. למשל, הם מוצאים פחית אחרונה של קולה עלי אדמות וחולקים אותה. אבל גם הקטעים התיאוריים יפים להלל. למשל סוף הרומן הלירי הזה, שבו אתה נזכר כי למרות שהעולם חָרַב, פעם היה אפשר לראות את דמותו, יבּשות וארצות על גב דגי טרוטה בנחלים. באיזה יופי משתלב המיקרו והמַקרו בטבע שאנחנו טרחנו להרוס בגלל כל המלחמות, השנאה והסבל. במקום להודות, אנחנו נושאים כל הזמן את משא העוול הזה של השנאה על גבנו. הנה סוף "הדרך":

   "בנחלים בהרים היו פעם טרוטות-פלגים. היה אפשר לראות אותן עומדות בזרם הענבּרי והשוליים הלבנים של סנפיריהן מתקפללים רַכּוֹת בזרימה. הן הדיפו ריח טחב בַּיד. לטושות ושריריות ופיתוליות. על גוויהן היו דגמים תולעיים שהיו מפות של העולם בהתהוותו. מפות ומבוכים. של דבר שלא ניתן להשיב לאחור. לא ניתן לעשות נכונה שוב. בגֵאיות העמוקים שהן חיו בהם היו כל הדברים ישָׁנים מן האדם, והם המו מסתורין."

   אין ספק שמקארתי מושפע כאן מהעולם האפוקליפטי והאבסורדי של סמואל בקט. אבל במה הוא נבדל מבקט? אצל בקט יש רק ניכור, רק יחיד, רק אבסורד קומי עם שברי זיכרונות ששווים כקליפת השום; ואצל מקארתי זה אותו עולם, אבל נפש נוגעת בנפש, אב מסוכך על בנו, מוכן למות למענו. יש כאן גרעין של משפחה חמה בתוך עולם מנוכר, בקטי כמעט עד הסוף, כל כך מרגש שבא לבכות.