בננות - בלוגים / / "אני ואפסי" 7 – פרק שביעי מרומן
רן יגיל

"אני ואפסי" 7 – פרק שביעי מרומן

7.

"כשהנדנדה בגן מאיר/ קטנה עליך דע לך/ שהגיע זמן ללבוש/ מדים: בית-ספר/ צה"ל/ עבודה/ חיים.// ובשעות הצהריים המאוחרות/ הם באים אחד אחד בעניבות/ ומנסים לעלות ברגליים שעירות/ ונתקלים ונחבטים/ ונחבטים ונתקלים/ בקרש המאיים/ ועדיין איש לא הצליח/ לעלות." (מתוף הפזמון "ביעף" בביצוע 'אני ואפסי' ולהקת "רעיות אנשי הקבע", מועדון, "דאבל סטורם" בתל אביב).

 

   "אבי, בוא צא שנייה, תראה מה יש לי פה באוטו." מיכה השמאלני התפרץ מתנשף כולו לתוך הפיצוצייה. "בוא, אתה חייב לראות את זה, בוא גם אתה," הוא אמר כנראה לאלי.

   ישבתי בשקט בלילה הלח מול הפיצוצייה שבה עבדה 'אני ואפסי' והבטתי במתרחש. חשבתי לעצמי, זו הוויה בלעדיי. את המילה הזאת לקחתי מ'אני ואפסי'. הייתה תקופה שהיא השתמשה בה לעתים תכופות. כנראה לקחה אותה מתוך ספרי הפילוסופיה שקראה. כל כך התגעגעתי אליה, והיא לא רצתה לדבר איתי. כשניסיתי להתקשר פעם אחת לפני כמה חודשים, צרחה עליי, שאם אעז להתקשר עוד פעם אחת למספר הזה, כלומר לדירה שלה בפלורנטין, היא תצלצל לאימא לסטודיו ותספר לה הכול, אבל הכול. שאני הולך לזונות במלונות ושהיא עצמה עבדה כזונה ושאנחנו נפגשנו בנסיבות האלה. "אתה שומע אותי? אני לא יסתום את הפה, אתה שומע?" וניתקה.

   כעת שלושת הנהגים פרצו החוצה וניגשו למונית מרצדס לבנה. השעה הייתה שתיים ושלושים לפנות בוקר והם סבבו את האוטו. הרמתי את המשקפת והבטתי בהם. אחר כך הסטתי אותה קצת. 'אני ואפסי' נשארה לשבת בפינתה בחנות. היא נראתה לי בודדה כל כך בתוך הכרך המצ'וקמק הזה – תל אביב. התחשק לי כל כך לצאת מהקאדילק וללטף אותה. אימצתי את עיניי בחושך ויישרתי את הגב. הרמתי את הממחטה והעברתי וִיש אחד על המצח ושניים על זוויות הפה. אני צריך לקנות לעצמי ממחטה חדשה, אמרתי, אבל ידעתי שאדחה זאת שוב ושוב בגלל האינטימיות של ריח הגוף שעלה ממנה. להיפרד ממנה היה בשבילי כמו להיפרד מעצמי. פתחתי חלון כדי לשמוע את הנהגים מדברים ביניהם Live.

   "המשורר השמן והמסריח הזה נתקע לי פה במונית." אמר מיכה.

   "מסְתומֶרֶת נתקע?" שאל אבי.

   "הוא שיכור לגמרי הכלב הזה. שר כמה שירים בגרמנית ונרדם לי במושב האחורי. עכשיו לך תזיז ת'טונה הזאת. אני צריך כאן עזרה. תאמינו לי, חשבתי בהתחלה, כמו כל ערב, לנעול את המונית מתחת לבית שלי. לקחת את הכסף הקטן, להשאיר לו חלון פתוח שינשום, או לא, מצדי שייחנק ושיישן עד הבוקר במונית. אבל אז תפסתי פחד שהוא באמת ימות לי בלילה במונית ואני יסתבך.

   "האפס הזה בלבל לי ת'מוח על כל מיני סופרים ומשוררים שאני לא מכיר ולא רוצה להכיר, ואז מלמל משהו ונרדם. הוא שיכור וכבד שחבל על הזמן ואי אפשר להוציא אותו מהטקסי."

   "ניסיתָ?" שאל אלי.

   "ניסיתי לדחוף אותו החוצה, אבל הוא כמו שק מלט, לא זז."

   ואז לפתע שלושתם פרצו בצחוק היסטרי.

   "תשמע איך הוא נוחר, התיש הזָקֵן הזה. והזָקָן עולה ויורד לפי קצב הנחירות." מיכה התנשף.

   "תראה, תראה," אמר אבי, "תראה איך אתה מזיע."

   "תנסה אתה לדחוף מאתיים קילו החוצה מהמונית. פלא בכלל שהוא הצליח להיכנס לכאן, אריה רן."

   ושוב הם פרצו בצחוק היסטרי.

   "מה אנחנו צוחקים," אמר מיכה השמאלני אחרי שהם נרגעו קצת מגל הצחוק שפקד אותם, "הסמרטוט הזה הוא חתן פרס ישראל."

   "אתה רציני?" אמר אלי.

   "הנה ככה אנחנו נראים. זה הפרצוף האמיתי שלנו." אמר אבי, "בא לי לשים לו בוקס לשמאלני הזה. שיתעורר."

   "תגיד, מיכה," אמר אלי, "אם נצליח להוציא לך את הפקק הזה מהאוטו. גם אנחנו נקבל פרס ישראל?"

   ושוב הם פרצו בצחוק היסטרי.

   האמת, גם אני התעוררתי. הכרתי את אריה רן היטב מהעבודה כיבואמן ואמרגן ומהקשר שהיה לי לאקו"ם. זה היה נכון. אריה רן באמת היה חתן פרס ישראל ורבים משיריו הולחנו ונלמדו בבית הספר. שנים על גבי שנים דחה את קבלת פרס ישראל בנימוק המכריע שהמדינה שלנו היא יודו-נאצית או משהו כזה, ואנחנו הטמבלים רק חיכינו להזדמנות שהוא ייאות לקבל את הפרס. אבל עם כל זה, לבן זונה השיכור הזה היו שירים יפים. כעת היה סרוח במונית ואי אפשר היה להזיז אותו. אבל לפחות היה קצת אקשן.

   אבי ומיכה השמאלני פתחו את הדלת שמנגד וניסו לדחוף את גופו השמן של המשורר החוצה מהמונית, ואילו אלי ניסה למשוך אותו בידיים מהצד שבו הוא ישב. נאדא. לא כלום. "לא זז הרוורס," נאנח אלי בקול רם. התיש השמן והזקן נשאר תקוע במונית כאילו היה חלק אינטגראלי ממנה.

   "וואללה הוא שוקל המון," אמר אבי.

   "זה חרא זה." אמר אלי, "מאלה שישבו ב'כסית' ובלבלו לכולם את המוח כשאחרים הקימו פה את המדינה, סתם שמאלן מסריח שחושב את עצמו. יאללה, יאללה, בו נמשוך את העז הזאת החוצה מהמונית – שתיים-שלוש ו…"

   אריה רן נשאר במקומו. תקוע.

   עכשיו כשדלתות המונית היו פתוחות לרווחה, יכולתי לראות את זקנו התישי.

   "זהו זה. זה הסוף שלי," אמר מיכה בייאוש, "המונית באה קומפלט עם המשורר. אכלתי צינור."

   'אני ואפסי' יצאה החוצה, לראות לאן נעלמו השלושה. מייד שקעתי מטה במקום מושבי כדי שבתי לא תבחין בי.

   "או שלום לך," אמר מיכה השמאלני במרירות. "את אמנית, זמרת, מלחינה, אולי תדברי עם המפלצת הזאת שתצא מהמונית שלי. אני כבר מוותר על הכסף. רק חסר לי שהוא יתעורר ויקיא במונית. זה הסוף שלי. אכלתי צינור. הריח לא יוצא חודשים."

   "רק רגע," אמרה 'אני ואפסי' והביטה לרגע אחורה כי החנות נעזבה בלא השגחה, "זה אריה רן, המשורר."

   "כן, אולי תעזרי לנו להוציא את הבחינת בגרות בספרות הזו מהמונית," אמר אלי.

   שוב – אבי ומיכה בצד האחד ואלי בצד השני.

   אבי: "בקריאה שלי לפי הספירה, תפעלו: 'שתיים שלוש…', מיכה ואבי דחפו, ואלי משך. שום דבר. העז הזקנה נחרה.

   "איפה אספת אותו?" שאל אבי, מתנשף ומזיע.

   "אנא עארף, בגינת שינקין. חשבתי שזאת נסיעה טובה, הוא שיכור וייתן לי טיפ," אמר מיכה השמאלני.

   "קדחת! הקמצן הזה גרוש לא תראה ממנו. אלה טובים בלדבר בבית קפה כשמחיר הלחם עולה בשבע אחוז," אמר אבי.

   "יאללה, שמענו כבר את הקלישאות שלכם," אמר מיכה, "תעשו משהו."

   "רק רגע," אמרה 'אני ואפסי', "האמת, מצדי שהיוצר המנוון, השיכור והשמן הזה יישאר בתוך המונית שלך לנצח, שייתקע פה הכלב." הקול שלה היה גבוה וחד והיא הביטה בהם בצדודית, בחצי פנים, כמו בסרטי סינמסקופ נראתה בחושך, ארוכה וגבעולית עם הקרחת הקוצנית, כמו סביון אחרי שנשפת עליו. עד כמה הכרתי את המבט הזה, עד כמה היו מוכרות לי הפראזות הללו. התכופפתי עוד יותר ומיששתי את הממחטה. העברתי בחטף וִיש אחד על המצח המזיע ושניים על זוויות הפה. רק שלא תראה אותי, חשבתי. ראיתי אותה מביטה לכיווני. רק שלא תבחין בי כי אז זה סוף הסיפור. שמעתי אותה אומרת:     "יש לי רעיון." היא חזרה לחנות, התעכבה קצת וחזרה עם גיטרה ביד.

   גלשתי עוד יותר, כמעט התמזגתי עם המסעד כדי שלא תראה אותי. כבר אין יותר לאן לרדת.

   היא התיישבה על הספסל הציבורי, סמוכה כל כך אליי, ועם זאת כל כך רחוקה, והתחילה לנגן שיר שמילותיו המפורסמות היו של אריה רן, הלחן של מתי כספי. הרבה פעמים שמעתי אותה מנגנת את השיר הזה בחדרה. דמעות עלו בעיניי. שלושת הנהגים קפאו במקומם והקשיבו לה. לפתע היא קטעה את השיחה וצעקה לעבר השלושה: "יאללה תדחפו, אני לא אשיר פה את כל הרפרטואר התיכוניסטי הזה כל הלילה. אני צריכה לחזור לחנות."

   הם דחפו אותו ומשכו. היא עברה לשיר השני של רן, גם אותו שמעתי אותה לא פעם מנגנת בחדרה, והמשורר לפתע ניעור: "מי זה? מי זה שר את זה… צריך לשלם לי זכויות יוצרים…" הוא מלמל.

   אבי אלי ומיכה לא איבדו רגע. זאת הייתה ההזדמנות שלהם. הם דחפו את המשורר החוצה מן המונית, והוא התגלגל כמו שק תפוחי אדמה על המדרכה. "הצילו!" הוא החל לצעוק, "גנבים! תזמינו משטרה. תל אביב, עיר של אלימות."

   "אוי, סתום כבר ת'פה." אמר מיכה השמאלני, "נמאס כבר ממך."

   "עוד בחיים חייתי." צרח רן בעברית מליצית והתרומם כמו תרנגול מתנדנד למול מיכה. אבל אז הוא שמע את 'אני ואפסי' מנגנת את סוף השיר השני שלו והתרכך כמו חמאה מומסת, דידה כקבצן שיכור אל הספסל וצנח עליו לצידה. אוצר כזה נפלא נפל בחלקו, גם זמרת, גם צעירה – רן היה רודף שמלות, אשמאי זקן. לא פעם אמר בשכרותו למשוררת צעירה שפגש, הייתי רוצה לראות את שדייך… סליחה את שירייך – גם יפה ועוד שרה משיריו. הוא לא ראה אף אחד ממטר. רק הסתודד שם על הספסל עם 'אני ואפסי', כנראה ניסה להרשים, וכל כך הצטערתי שלא יכולתי לשמוע מה אמרו זה לזה, כי פתאום 'אני ואפסי' התכעסה, קמה, אחזה בגיטרה והלכה במרץ לעבר החנות כשהיא אומרת: "בואו, תעזבו את הזבל האנושי הזה, את התת-אדם המסריח הזה, שיחזור לבד ברגל הביתה, או שיישן פה על הספסל." ונהגי המוניות, כמו עדת כלבי רחוב כנועים, פסעו אחרי 'אני ואפסי' במרץ אל תוך החנות.

   חיכיתי קצת ויצאתי מן האוטו אוחז בממחטה בידי. חציתי את הכביש ופסעתי לעבר הספסל שעליו ישב אריה רן, רגליו פשוטות, זקנו הקטן בלט ויצר זווית ישרה עם צווארו. ראשו – בכוכבים.

   "היי!" אמרתי והתיישבתי לידו.

   "מלאך המוות בא לקחתני." אמר בעברית מליצית, צחק וגיהק. הוא הסריח כל כך מאלכוהול שקשה היה לשבת לידו.

   "עוד לא." אמרתי. הוא כמובן לא זיהה אותי, אף שהכיר אותי פה ושם מהסצנה ומהתעשייה. ילדים לא היו לו, מתוך בחירה. הרבה פעמים בראיונות איתו הצהיר שאינו רוצה ילדים. אמר: "הדבר הראשון שקורה לי אבא, אני יורה בו במקום". זכרתי את הציטוט הזה כי שנאתי אותו כל כך. אחרי שהתאמצנו להביא את 'אני ואפסי' לעולם, לקרוא דבר פרובוקטיבי ומגעיל שכזה. אבל בפעמים הבודדות שפגשתי אותו באקו"ם או בפרמיירות, אף פעם לא אמרתי לו מילה על זה.

   רן מעולם לא נישא. הוא היה גאה שהוא יכול לשכב עם נשים צעירות ממנו בעשרים-שלושים שנה. באחד הראיונות איתו הוא נשאל אם הוא לא פוחד להידבק באיידס, אז הוא אמר שהוא מזיין במהירות על-נגיפית.

   פעם אחת היינו נוכחים באיזה אירוע ואחד השחקנים הידועים שלנו סיפר לרן שנולדו לו תאומים. אני עמדתי ליד השניים והקשבתי לשיחה. השחקן שאל את אריה רן אם יש לו שם מתאים לתאומים שנולדו, והאיש הגס הזה אמר "כן," ופניו אורו, "תקרא להם איום ונורא. זה שם נפלא. איום ונורא." השחקן נעלב. לרגע ראו על פניו שהוא נבוך, אבל אז כנראה נפל לו האסימון והוא נזכר שמדובר באריה רן שמותר לו הכול, ופרץ בצחוק מעושה ומִרפק אותי שאצטרף. כזה היה אריה רן, מבריק, אבל חרא של בנאדם.

   היה נדמה לי שהוא נרדם, אבל אז הוא כופף את ראשו והקיא למרגלות הספסל. ריח חמוץ עלה באפי וחשבתי כבר להסתלק מן המקום. עמדתי לקום. לפתע הוא קפץ ואחז בחולצה שלי: "אל תלך, בבקשה אל תלך. הקשב! אולי כבוד השליח יכול לקחת את החבילה הזו לבית הדואר!" והוא הכה בשני אגרופיו הקפוצים על החזה שלו. "מרגלית יקרה אנוכי שיש להתהדר בה. ייקח נא אותה, אותי, אותנו… לכספת."

   התחלתי להתעייף מכל הדימויים. אמרתי: אני אקח אותך הביתה, בתנאי שתגיד לי מה אמרת לבחורה הזאת שישבה קודם במקום שלי."

   "איזו בחורה?" שאל רן שהיה שיכור כלוט.

   "זאת שישבה כאן על הספסל עם הגיטרה." אמרתי והרמתי את הממחטה, וִיש אחד על המצח ושניים על זוויות הפה. "זאת ששרה את השירים שלך. למה היא קמה פתאום מרוגזת כל כך והלכה?"

   "אה זאת, היה נדמה לי שהיא דומה לאיזו נפקנית שכבנית שהכרתי דרך איזה משרד ליווי והייתי בועלה מעת לעת תמורת זוזים קמעה. שאלתיה אם היא הנערה, אבל היא סירבה לענות. קמה והלכה לה. לך דע." הרגשתי שהדם עולה לראשי. "זאת השכבנית הייתה מצעקת ומצווחת בקול כשהייתה באה לידי סיפוק, עד שפחדתי שהשכנים בקומות השונות ייצאו ויתלוננו. אתה יודע, בכל זאת, אני אדם מכובד."

   "שכבת איתה אצלך בבית?" שאלתי והרגשתי את הנמלים בכל הגוף.

   "אצלי בבית, כן. לשם אני רוצה שהשליח ייקח אותי. את משימתו יבצע נא. אבל אישה כזאת," אמר המשורר בהנאה ופניו חולמות, "אישה כזאת, כאן, במקום, על הספסל, הייתי בועלה ושותה אחר כך כוס תה עם קוניאק בהנאה…" המשורר קרץ לי בשובבות שטנית.

   אגרפתי את ידי וכרכתי סביבה את מטפחת האף המשובצת שלי, והורדתי בוקס כזה לזקן התיש של אריה רן. הוא לא הספיק לומר דבר רק "אוהווו," עמום שכזה. כפות ידיו העבות קפצו אל סנטרו ואחר נפל כמו שק תפוחי אדמה ענק עם הפנים על המדרכה. גופו הענק שרוע לאורך הספסל, ככלב השב אל קיאו, מתגולל כהומלס. קמתי, חציתי את הכביש ופסעתי במהירות לעבר הקאדילק. כולי פקעת עצבים. אבל אז במחצית הדרך, התחרטתי. חזרתי למדרכה אל גופו הסרוח של רן ובעטתי בבטנו פעמיים מבלי להפוך אותו.

  

ביום שישי ישבתי בקאדילק שלי בשכונת פלורנטין מול הדירה של 'אני ואפסי' וחיכיתי. היא לא יצאה בבוקר מהבית. קניתי לעצמי עיתון סופשבוע רוחבי ועבה של "מעריב". בעמוד הראשון צולם אריה רן, לסתו שבורה, עטופה בתחבושת והוא מחייך חיוך אווילי חסר שיניים. גופו השמן היה נתון בתוך חלוק ענק של בית החולים "איכילוב". ולשון ההפניה לכתבה הייתה:

   "המשורר אריה רן, חתן פרס ישראל ומי שחתום על שירים רבים ויפים המוכרים לנו כל כך, נמצא לפני שלושה ימים סמוך לספסל ציבורי בשכונת פלורנטין. הוא היה שיכור כלוט. לטענתו נפל ונחבל, אבל המשטרה בודקת את האפשרות שכנראה הוכה. לסתו נשברה, שיניו פוזרו לכל עבר, ובבטנו נתגלו חבלות שגרמו לקריעות של איברים פנימיים. הוא הובהל לטיפול נמרץ ומשם לחדר הניתוחים ונותח במשך שש שעות בשל אובדן דם. כעת מצבו יציב והוא מתלוצץ עם רופאיו. לכתבתנו לענייני תרבות, סתיו בן לוי, אמר רן: 'ידעתי שתל אביב היא עיר בלי הפסקה, אבל לא תיארתי לי שהיא הפסקה בלי עיר. איבדנו את המרחב האינטימי שלנו. אנחנו כרך מנוול כמו ברלין או ניו יורק."

   הייתי צריך להרוג אותו, חשבתי לעצמי והעברתי את הממחטה שלי על קצות הפה כדי לסלק את הרוק התפל. פשוט לפצח לבן זונה את הגולגולת עם איזה ברזל חלוד. אבל לא עשיתי את העבודה עד הסוף, וחבל.

   לפתע הופיעו שתי ניידות מקצה הרחוב. אחת רגילה והשנייה נראתה כמו כלוב, מעין טנדר מסורג. זה הסוף שלי, חשבתי, עלו עליי. מעולם לא הייתי בשום מעצר ובשום חקירה. אבוי לאותה הבושה. אין דבר. איך אומרים, תמיד יש פעם ראשונה. התחלתי להזיע בתוך הרכב הממוזג: וִיש אחד על המצח ושניים על קצות הפה.

   חמישה שוטרים ירדו מהרכבים: שניים מהניידת הרגילה, שוטר ושוטרת, ושלושה גברתנים בבגדים אזרחיים מן הטנדר המסורג. הם חלפו על פניי ונכנסו לבית הדירות שבו התגוררה 'אני ואפסי'. נשמתי לרגע לרווחה, אבל בשנייה נעשיתי שוב מודאג. מה יש להם לחפש שם? מהבית עלו צעקות וקולות עמומים ושוב צעקות באנגלית ובעברית, ואחר כך ראיתי את הגאנאי מגיח מחדר המדרגות וחמשת השוטרים מקיפים אותו ואחריהם 'אני ואפסי' והכלבה הגמדית. הייתה היסטריה מוחלטת והכלבה רצה בין הרגליים של כולם. פתחתי קצת את החלון כדי לשמוע והרמתי את המשקפת לעבר עיניי.

   "תעזבו אותו," היא לא התאפקה וצעקה עליהם, "נאצים בכחול, אֶס אֶס, שטאזי, אֶן קָה וֶה דֶה, תעזבו אותו." הם הסתכלו עליה כמו על משוגעת, לא הבינו מה היא אומרת.

   "גיברת, תירגעי כי אני אעצור גם אותך על התחצפות לשוטר ועל הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו, תַּרגיעי." אמר אחד הגברתנים בבגדים האזרחיים.

  "Let me go. I got papers. I can show you. I didn't do any harm to anybody. I just work here. Leave me alone." הוא שלף קבוצת ניירות מקומטים מכיס החולצה ופשט את ידו לעבר השוטרת. אולי חשב שאצלה יזכה ליותר רחמים. היא עיינה במסמכים המצ'וקמקים. היה רגע של שקט שלפני הסערה. אפילו הכלבה הקטנה התיישבה על עכוזה והמתינה.

   "No good." אמרה לשוטר השני במדים, "These papers are trash. They're good for nothing. Take a look."  השניים הציצו ביחד במסמכים וראשיהם נגעו זה בזה כזוג אוהבים "No good." חזר השוטר במדים ואמר.

   "Come with us. You have no choice" אמר הגברתן השני בבגדים האזרחיים.

   ראיתי את 'אני ואפסי' עושה איזה סימן קטן בעיניים הממזריות שלה לעבר הגאנאי הענק, ולפתע הוא פרץ בריצה מטורפת לעבר קצה הרחוב. הוא הגיע בדיוק עד אמצעו כי שלושת הגברתנים השיגו אותו, השכיבו אותו על הארץ ואיזקו אותו בשניות.

   "תעזבו אותו, רוצחים!" צרחה 'אני ואפסי' ורצה אחוזת אמוק לעבר השלושה. הם גררו את הגאנאי בכוח אל הטנדר המסורג כמו חיה, פתחו את הדלת האחורית וזרקו אותו פנימה, תוך שהם כל הזמן הזה הודפים קלות את 'אני ואפסי' ומונעים ממנה להגיע אל הגאנאי, והכלבה מתרוצצת להם בין הרגליים ונובחת. לבסוף 'אני ואפסי' התכופפה ונעצה את השיניים באחת הזרועות ההודפות אותה, פשוט נשכה את השוטר עם כל הלב. הוא צרח מכאב והוריד לה בוקס בלסת והיא עפה בקשת על המדרכה. אינסטינקטיבית פתחתי את דלת הקאדילק, אך מייד נעצרתי. אסור לה לראות אותי, חשבתי. אסור בשום פנים ואופן.

   שני השוטרים נכנסו לניידת, התניעו ונסעו, אנשים התאספו בקצה השני של המדרכה והסתכלו "מה אתם מסתכלים, יא זונות." היא צרחה בדמעות, "אתם שמחים שזה לא אתם מגורשים, יא כלבים. הרי גם אתם מהגרים בארץ הזאת. התגנבתם אליה, ואם לא אתם אז האימא שלכם או הסבא שלכם שברח מהנאצים או מארצות ערב." העיניים שלה הסגלגלות כמעט יצאו מהחורים.

   בינתיים נסעו גם שלושת הגברים עם הכושי מאחור. 'אני ואפסי' שישבה על המדרכה בפישוט איברים כמו בובה שבורה, אספה אבן מקרית די גדולה וזרקה על הרכב. היא לא פגעה. הכלבה התקרבה אליה מפוחדת, קפצה והתיישבה בחיקה. הקהל שעל המדרכה החל לדבר על המקרה וניסה להתקרב אל 'אני ואפסי' שאחזה בלסת שלה. מכאן יכולתי לראות באמצעות המשקפת שהיא הכחילה ועיוותה את פניה היפות. הקהל ניסה להתקרב. "אל תיגעו בי זונות ציוניות." היא צווחה, "אתם עוד תראו מה זה." גררה את עצמה לכיוון הבית ונעלמה בחדר המדרגות והכלבה אחריה.

   באותו רגע הופיעו מקצה הרחוב השלושה שראיתי בחומוס "אסלי". זה עם הכובע טייסים עם האוזניים שנראה כמו הכלב פלוטו; השמן בחליפה ובעניבה של הערסים עם הצמה שהתמרד נגד 'אני ואפסי'; וכמובן הג'ינג'י המניאק עם המבט הממזרי והרשע, זה שסובב את הטבעת עם הגולגולת כל הזמן במסעדה. מה שהפתיע אותי היה שהם לא היו לבושים אחרת. נראו בדיוק אותו הדבר, כאילו יצאו ברגע זה מן המסעדה ולא חלפו להם כמה ימים טובים. כמו כל הבטלנים הסקרנים הם התקרבו אל דבוקת האנשים, התפזרו, ושאלו מה קורה. כנראה הג'ינג'י, אייל, קיבל תשובה, כי פתאום הוא שרק לשני האנגלים כמו לשני כלבים, חד כזה שכל הרחוב סובב את הראש, והם שוב התחברו ומיהרו להיעלם בחדר המדרגות של 'אני ואפסי'.

   בערב ראיתי אותה יורדת עם קופסת כלים ומפרקת מאחור את המספר של הסוזוקי של הגאנאי.                      

   למחרת הם ביצעו את השוד. יותר נכון לומר היא ביצעה את השוד, אבל לא היה בו שום קסם. סתם כך, כאילו אף אחד לא הרגיש. אני החניתי את הקאדילק בחניון ליד "כלבו שלום" ופסעתי ברגל לעבר רחוב הרצל. התקדמתי עוד קצת וחיכיתי להם. שמעתי את כל פרטי התוכנית אתמול אצלה בדירה, כשישבתי והאזנתי במכונית. לא היה זכר להתנגדות של האנגלים. היא תבעה נקמה בנאצים הכחולים, ואייל ושני האנגלים היו מוכנים לתת לה אותה על מגש של כסף. רק תיקחי, גברתי המלכה.

   בהתחלה באופן אינסטינקטיבי חשבתי לרוץ ולספר למשטרה, למנוע ממנה את המעשה הנורא הזה, מישהו עוד יכול היה להיהרג; אבל בסוף נמלכתי מתוך תחושה כי עוד לא, עוד יגיע הזמן שלי להיכנס לתוך התמונה. זה רק יהפוך את המצב לגרוע יותר. שתשדוד בנק ותִשא בתוצאות. החיים זו לא קייטנה. ומלבד זאת, זה יותר טוב מלהיות זונה.

   אבל הם ביצעו את השוד הזה ואף אחד לא שם עליהם קצוץ. אולי רק האנשים המעטים שהיו באותה שעה בבנק ונבהלו ונאלצו לשכב על הרצפה. בכל אופן, משטרה, ניידות, מדור, סצנה, לא היו שם. בצד אחד של הרחוב סמוך להרצל עמד האנגלי עם כובע הטייסים שדמה לאוזני כלב והטי שרט הלבנה שעליה הדיוקן הדהוי של בנימין בן-אליעזר. הג'ינג'י שחלף על פניו, סובב את הטבעת ברשעות והגולגולת נצנצה בשמש מול "כלבו שלום". הוא הוריד צ'פחה לבחור והעיף לו את הכובע על המדרכה. "Take it off you idiot!" הוא אמר לו, "I can't believe how stupid musicians can be. All their brains is in their fingers. Only soccer players are worst than you. Their brains is in their legs. Can't you see that you stand out like some colorful homeless in the middle of the street?"

   "But that's my lucky hat," רטן הנגן האנגלי התימהוני, "You want her to succeed now, don't you?"

   הג'ינג'י מיהר ונעמד ליד תחנת המוניות מול הבנק.

   מרחוק הבחנתי בחבית האנגלית עם הצמה. הרמתי את המשקפת לכיוונה וראיתי את הכוסה הגדולה בפרצוף שלו שהתחבאה בתוך קפלי שומניו. הוא עמד חסר סבלנות ומתוח בפינת נחלת בנימין. לא הצלחתי להבין מפרטי התוכנית למה הם שם אם הם לא מתכוונים לסייע בפועל בעשיית השוד.

   שתיים-שלוש דקות אחרי שהם התמקמו כל אחד בפינתו, 'אני ואפסי' הגיחה מתחת ל"כלבו שלום" עם האופנוע. שוב הצליחה להפתיע אותי. היא רכבה בצורה כל כך מקצועית, השכיבה את הגלגל בסיבוב במהירות, ניווטה בין כמה מכוניות לאוטובוס אקורדיון ונחתה  בשנייה מול הבנק.

   השומר בכניסה לא היה. הם ידעו בדיוק מתי הוא הולך לשירותים מאחור. היא נכנסה. זה לקח אולי שתי דקות. האקדח נצנץ באימה בשמש אל מול הקופאים. זה היה אקדח אמיתי. מאיפה לעזאזל היה לה אקדח? ראיתי באמצעות המשקפת את הראש שלה המכוסה בקסדה עושה תנועות חדות לעבר הכספרים. כמה לקוחות נשכבו על הרצפה בפאניקה, כנראה על פי מצוותה של 'אני ואפסי'. הכספרים מילאו מהר את השקית הגדולה. זה לא היה שק יוטה כמו בסרטים הקלאסיים ולא תיק צד מדוגם כמו בסרטים החדשים. באמצעות המשקפת הצלחתי להבחין שזאת הייתה שקית ענק של "המשביר החדש לצרכן". רק שלא תיקרע בדרך, חשבתי, כאילו אני עצמי לוקח חלק בשוד הזה. הוצאתי את הממחטה מן הכיס, וִיש אחד על המצח ושניים על זוויות הפה, והפעם ניגבתי גם את העיניים כי הזעתי נורא מהלחץ. רק מצמצתי לרגע כדי שטיפות הזיעה ייעלמו מן המצח, והיא כבר עלתה על הסוזוקי ונעלמה. פוף, כאילו בלעה אותה האדמה. רקיעה אחת ושתיים ברגל והיא כבר לא כאן. עוץ לי גוץ לי.

   כמובן, לא הייתה משטרה בזמן אמת, הכול עבר שקט. אך למחרת הייתה ידיעה על השוד בעמודים האחוריים של החדשות בשלושת העיתונים הגדולים. ומישהו כתב: זה העידן הפמיניסטי, גם לרוני ליבוביץ' יש כנראה אחות. צעירה על אופנוע סוזוקי ביצעה אתמול בשעות הצהריים שוד בָּזָק בסניף "דיסקונט" ברחוב אחד העם סמוך לבניין "כלבו שלום". לא היו נפגעים. זהותה של הצעירה אינה ברורה ולא ברור כלל אם היו לה שותפים. גם הרדיו באחת מן המהדורות הפטפטניות עסק בכך, ואף כינה את השודדת "רונית" כשם קוד, וכל המידיינים מדושני העונג על גלי האתר פרצו בצחוק.

   שמעתי את כל זה בקאדילק בדרך ל'מעשיהו'. זה היום השני שאני נוסע לשם, לכלא. הלכתי לפגוש שם את הגאנאי של 'אני ואפסי'. קוראים לו דיוויד נוגי. הוא בא לכאן לעבוד בעבודות ניקיון דרך חברת כוח אדם ואחר כך ברח מהג'וב שסידרו לו, ומאז משטרת ההגירה מחפשת אותו כמו את כל האחרים. את האופנוע הוא קנה כדי שיוכל לחמוק מהם במהירות. מובן שאין לו רישיון. אחרי הצהריים, הוא סיפר לי, נהג ללכת לבקר את החברים שלו שלא גרים בפלורנטין כמוהו כי זה לוקסוס, אלא סמוך לתחנה המרכזית החדשה בדירה מצחינה. האוטובוסים ממש עוברים להם במרפסת. הוא ביקש ממני שאעביר להם כמה מכתבים ושתי חבילות. באתי לשם וברחתי. עשיתי סיבוב באוטו סביב התחנה. נורא. זאת ישראל הרביעית. כל אותו זמן הצצתי בג'יימס בונד היוקרתי שנח לידי. אחר כך נסעתי לאורעם ואמרתי לו שיסדר לי כרטיס טיסה לגאנה, אני מממן הכול כולל הכול, וכמה שיותר מהר.

   אורעם הביט עליי במבט הזה שלו הממזרי כמו מאיר רמז שהיה עושה שעשועונים למבוגרים בנובמבר בשנות השמונים, כשהרצנו אותו כל חמשוש והשטויות האלה הלכו יופי. כמובן הייתי צריך להסביר לו שזה בשביל החבר של 'אני ואפסי', שהוא עובד זר שנתפס ועכשיו מחכה לגירוש. "היא לא נחה לרגע, הבת שלך. אין רגע דל." הוא אמר ונאנח.

   אתמול בלילה לא יכולתי להירדם. חשבתי על 'אני ואפסי' ששוכבת שם לבד בחושך, מקשיבה לנשימות שלה מהסיגריות ושונאת את כל העולם. אולי היא מחכה שהשוטרים יבואו לקחת אותה. מה שבטוח היא מתגעגעת לכושי הזה. אף פעם לא ראיתי אותה נלחמת ככה על מישהו בציפורניים. מה יש לאהוב באפס הזה? דיברתי איתו, הוא אימבציל מוחלט. אולי יש לו מה שמו גדול כמו בבדיחות, חשבתי לעצמי, כמו הבדיחה הזאת על האבא והבן הכושים שיורדים לשחות בים והבן אומר לאבא, 'אבא, אני יכול לשחק עם הזין שלך?' והאבא אומר, 'כן בן, אבל אל תתרחק.' באמת, אני חושב לעצמי, מה היה קורה אם 'אני ואפסי' הייתה עומדת על המפתן עם איזה נכד כושי קטן, ומייד התביישתי שאני חושב על הבת שלי בהקשר כזה, ונזכרתי שהיא בעצם הייתה זונה, נערת ליווי, אפילו לזמן קצר, ולבי נחמץ. עיניי התמלאו דמעות. שלפתי את הממחטה מהכיס, וִיש אחד על המצח ושניים על זוויות הפה. חשבתי גם על הכושי השחור והגדול ששוכב עכשיו בגופייה הלבנה והמוכתמת שלו בתא המסריח ב'מעשיהו' ברמלה ושונא את כל העולם.

   בבוקר נסעתי לאורעם ולקחתי ממנו את כרטיס הטיסה בתוך נרתיק הפלסטיק בשביל דיוויד נוגי. פתחתי את הג'יימס בונד וזרקתי את הכרטיס לתוכו. הייתה טיסה שיוצאת בעוד יומיים, אבל במחלקת עסקים והיא עלתה לי הון. "החלטתי לא להתקשר איתך וליידע אותך על זה וקניתי את הכרטיס בלנקו, כי ראיתי את הפרצוף שלך." אמר אורעם, "אני יכול לזהות לפי הפנים שלך מתי אתה לחוץ ורוצה לסגור עסקה בכל מחיר. סידרתי לו גם מלון חמישה כוכבים בציריך."

   "טוב עשית." אמרתי. "אתה כבר קורא אותי כמו 'אני ואפסי'. הכושי יהיה מלך לשש שעות עד ציריך, יבלה יום בשווייץ כמו נסיך וישחק אותה ג'וקר כמה שעות טובות עד גאנה. אחר כך הוא ינחת בתוך הזבל של החיים. איזה עולם."

   הגעתי לדיוויד נוגי. השוטר בכניסה היה נעים מאוד. הוא הורה לי ביד את הכיוון. ישבתי וחיכיתי לו. הג'יימס בונד נח בין שתי רגליי. אחר כך הוא הובא מהכלוב. הגופייה שלו הייתה יותר מלוכלכת ועל פניו השחורות צצו זיפים עבים ואפלים. הוא כבר לא גמגם בעברית שום דבר ורק דיבר אנגלית רצוצה. הוא היה עייף מאוד. קרני השמש שחדרו מבעד לחלון נשברו על שרשרת הזהב שלו והיא נצנצה אליי וסנוורה אותי. רק עכשיו הבחנתי שהיה כתוב עליה בעברית "חי".

   ערס חשבתי, רק נחת בישראל, בקושי נמצא כאן שנה וכבר נהיה פְרֶח מצוי. כל הפרימיטיבים דומים זה לזה. העברתי עם מטפחת האף וִיש אחד על המצח ושניים על זוויות הפה, וטמנתי אותה עמוק בכיס. אחר פתחתי את הג'יימס בונד והושטתי לו את נרתיק הפלסטיק המבריק ובתוכו הכרטיס עם ההזמנה למלון בציריך וחמש מאות דולר שיהיה לו לבזבוזים.

   "Have a nice vacation." אמרתי,

 "And I remind you that you swore to me  not to write or tell 'Ani VeAfsi' anything. In general, leave her alone. I don't want you guys to see each other anymore. That girl is not for you. I'm her father and I know exactly what I'm saying."

   הגאנאי שכנראה היה לו כבוד לאבות ומי יודע איזה סיפורים שמע עליי, הנהן בראשו. "I bought you this ticket ,buddy, on one condition," הגאנאי המשיך להנהן, "That I will never see your face again. Understood?"

   הרגשתי שהפנים שלי היו קשוחות וחמורות כמו שהייתי עומד לסגור עסקת הפקה. "Understood?"  חזרתי.

   "Understood clear." הוא אמר בקושי ואסף את הכרטיס אל חיקו. בדרך חזרה חשבתי לעצמי אם אני באמת כזה גזעני שאני לא יכול לסבול שהבת שלי תצא עם איזה כושי גוי, והגעתי למסקנה שזה באמת זה, אבל יש פה עוד משהו. בשיחה ההיא בחומוס "אסלי" החברים שלה טענו בתוקף שאני הפקרתי את החברים שלה בלונדון, אלה שעזרו לה לפרוץ למכון לבעלי חיים ולגנוב את החיות והם נשארו להירקב בכלא כשאותה שחררתי, כאילו אני חייב למישהו משהו, כאילו אני צריך להציל את כל העולם.

   ליטפתי את הג'יימס בונד שלצדי כאילו היה גור כלבים. ואולי, חשבתי לעצמי, בעצם רציתי להוכיח לעצמי שאני לא כזה חרא שדואג רק לעצמי ואולי לבתי, וגם דואג לפעמים קצת לאחרים. אולי בגלל זה קניתי לכושי את הכרטיס.

   "עזוב שטויות," מלמלתי לעצמי והמשכתי ללטף אוטומטית את הג'יימס בונד. למי אתה חייב בכלל דין וחשבון? ואל תרמה את עצמך במקצועיות כמו ש'אני ואפסי' אומרת. סילקת אותו מהדרך באמצעות הכסף שלך כדי שלא יפריע לך להפיק את הפקת חייך. לשמור על 'אני ואפסי'. חוץ מזה תודֶה ותגיד את זה בקול, ואז אמרתי: "אני לא רוצה שהיא תתחתן לי עם כושי." וחזרתי על האמירה קצת אחרת, "ישראל, לא מתאים לך שהיא תתחתן עם איזה גאנאי בלי לירה על התחת. פשוט לא מתאים," ושברתי שמאלה בכוח לכיוון הרצל-פלורנטין.

 

         

        

    

          

 

13 תגובות

  1. אני מפרסם כאן את הפרק השביעי מתוך הרומן האחרון שלי "אני ואפסי". הפרקים הקודמים מצויים בארכיון הבלוג. מקווה שתיהנו, רני.

  2. חן קלינמן

    רני, אני ממש נהנה מן הרומן הזה, פרק אחר פרק. כתוב אמיתי, מותח, קולח, מעורר הזדהות והתנגדות גם יחד. אני גם מתפוצץ מצחוק, ההומור שלך פשוט נהדר. חן

    • חן יקירי, צדיק בסדום. בגללך לא נחריב את העיר. איזו תגובה מחממת לב. אני שמח שהרומן על עשרת פרקיו מפעיל אותך. אסור לוותר לכל מיני עורכי תוכן אינטרנטיים בשניקל שקבעו כי על מאמר באינטרנט להיות 600 מילה אחרת ייגנז המאמר או הפוסט. לכו לכם וראו "האח הגדול" מציצנים גלאדיטוריים עלובים – תחי שירת הרחבות – יחי אצ"ג, הלל ליצחק למדן, תהילה לטשרניחובסקי. הלאה הדרדסות הפואטית הנפחדת. אוהב אותך, רני.

      • חן קלינמן

        רני היקר, מי שלא רוצה לקרוא – שלא יקרא, מי שלא רוצה להעמיק – שלא יעמיק, מי שלא רוצה להרחיב – שלא ירחיב, מי שלא רוצה להגביה – שלא יגביה. אבל כל אשר ימלאנו ליבו – יקרא גם יוסיף, יעמיק גם יחדור, ירחיב גם יקיף, ויגביה עוּף. מחזיר לך אהבה בתוספת פעימה, חן.

  3. משה יצחקי

    רני נהנה מהפרקים, ערוב שנון של אלימות והומור, הטומנים בחובם מערכות יחסים מורכבות, שאלות חברתיות והצגת מלך השירה בעירומו: קולח ואמין.

  4. חן, משום-מה איני יכול להגיב ישירות אליך או אל משה, כלומר אל הנמען הספציפי. אז אני מגיב כאן בפוסט באופן כללי. איזו רטוריקה יש לך, איזו לשון, אילו קצב ומשקל. מרגישים ביכולות – שחרר את החרצובות אל ספר השירה הבא.

  5. משה, איני יכול להגיב ישירות אליך, משום-מה. תודה לך. אני מאוד שמח שהתייחסת בתגובתך לדמותו של המשורר בפרק זה. זה שימח אותי מאוד. רני.

    • לא יכול? הכנסת בוקס להכלאה של אבידן-זך-זקס, לא? 🙂

    • רני, הפרק מרתק מתובל בהומור לצד כאב ועצב התאורים מלאי חיים ואותנטים .עדיין לא קראתי את הספור על סבך מבטיחה שאקרא לכשאתפנה

      • חנה, תודה לך על התגובה. חיכיתי לתגובתך. אני יודע שאת קוראת, עוקבת ומגיבה נפלא על כל הרצף המתפרסם אט-אט, וליווית אותו באהבה. אשמח אם תקראי את הפוסט על ביאליק וסבי. רני.

  6. אמיר, אתה ישיר – אבל מאוד מדויק. קלעת בול! רואים שאתה מכיר את המילייה לפניי ולפנים. רני.

  7. תַּלְמָה פרויד

    רני מכיוון שהמיילים ששלחתי לך בפרטי כנראה לא הגיעו, אני כותבת כאן. בתגובה ל'פרק 7':
    אתה כותב "'עוד בחיים חייתי' צרח רן בעברית מליצית" ובהמשך: "'מלאך המוות בא לקחתני' אמר בעברית מליצית".
    לדעתי, מיותר לתת 'כותרת' או 'הגדרה' לדבריו של רן. אם השפה מליצית, היא תדבר בעד עצמה ומיותר להגדירה. במיוחד לא בפעם השנייה.
    חוץ מזה, הפרק משעשע. הצחיק אותי במיוחד ה"להוציא את הבחינת בגרות הזו מהמונית" ועוד כל מיני הברקות. בהצלחה.

    • תלמה, תודה לך. אני בהחלט מקבל את הערתך, ולעתיד לבוא – אולי יזכה הספר הזה למהדורות נוספות – אשקול להוריד את ההערה לגבי לשון המליצה. אני שמח שבסך הכול את נהנית מפרקי "אני ואפסי" ובקרוב יפורסם פרק מס' 8. שבוע טוב ויום נפלא. רני.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל