כף האהבה סופרת ומשוררת מן הפריפריה אל המרכז
צַיָּד
כְּשֶאַתָּה מְסַמֵּן מַטָּרָה בְּרוֹבֶה הַצַּיִד שֶלְּךָ
כָּל שַחַף עַל פְּנֵי הַמַּיִם
לֹא יִמָּלֵט מִפָּנֶיךָ.
בְּיָדַיִם זְרִיזוֹת אַתָּה מְכַוֵּן
צוֹלֵב אֶת הַקָּרְבָּן
מְנִיחוֹ עַל
גְּחָלִים לוֹחֲשוֹת
וְעוֹטֵף בְּאַהֲבָה רַבָּה.
חֲלָקוֹת הַמִּלִּים
כְּמוֹ אֲבָנִים
וְהַבְּדִידוּת-
נוֹצֶקֶת כַּשֶּמֶן עַל הַמַּיִם.
שוש,
שיר יפה, תיאורי ורוחש תכונה
מי הצייד? תוכלי לומר?
גלית,
אני חושבת שהתמונה היא תמונה מטאפורית , וזה רושם שכנראה טבוע בי כשאני חשה חרדת נטישה. זה ,כנראה, משהו אוניבסאלי ולא בדיוק מתאים למישהו מסויים. שיר נכתב על תחושה מסויימת ואם הוא מתאים לרבים הוא הופך להיות רלוונטי. מקווה שהצלחתי, לא רק במישור האישי ולכן לא משנה על מי מדובר..לא כך?
שושנה
עכשיו הבנתי יותר, בדיוק גם אני העליתי פוסט על חרדת נטישה
שבת שלום 🙂
יפה היחס האמביוולנטי לתחושת הניצודה והמילים היפות המסתירות ומבלבלות. נוגע בשורש הדברים
כן, גם העמדה של הנימודה כייצור ימי כשחף, שצבעו לבן, והסיטואציה יכולה להתרחש בים, למעעשה ץמונה בלתי אפשרית גם לצוד שחף הוא יכול לברוח למרחבים.
שושנה
שבתי לקרוא תגובתך כאן, מירי, את כתבת בצורה מאוד מדוייקת את הרגשות בשיר. זה אכן כך, האמביוולנטיות היא של שני הצדדים.
ממש אהבתי את דברייך.
שושנה
אהבתי את השיר. המילים, האבנים והבדידות הזכירו לי לרגע וחצי את "חופים" של נתן יונתן.
היי שווש
שיר יפה, הציד ושבת יש בזה אמת על החיים אחד מת שני אוכל אוכל אוכל לכבוד שבת קודש
להתראות טובה
טובה, בחזקתמי שטרח בערב שבת יאכל בשבת…אולי שווה להיטרף לפעמים..הנה עניין של הרגשה…ששושנה
הדימוי מאוד יפה. הסוף בפרט צובט את הלב.
כן, גם כשאנו ניצודים ויש אתהיחד אני נשארים על חוף הבדידות…
נדמה כאילו הניצודה מבקשת להיות ניצודה, ומשלמת על זה מחיר.
אני חושב ש"צולב" חריף מדי לתמונה הרגשית, שאת מתארת. אין ספק שהציָד סוגר על הניצוד – הן בנשקו, הן בזריזות ידיו, הן בדברי חלקות – אבל האם הוא צולב את הניצוד/ה?
כך או כך, כתוב יפה, שוש.
שחר-מריו, תודה על ההתייחסות והפרשנות למילה ניצודה. מסכימה איתך.
אני שאלתי את המונח צולב מתוך הצורה של הכוונת שהיא מעין צלב. וגם כמובן המטען התרבותי שנושאת המילה צולב טעונה במשמעות מיתית.
ש
שיר יפה.