כף האהבה סופרת ומשוררת מן הפריפריה אל המרכז
חֹר שֶלֹּא רָצִיתִי
שושנה ויג
שָנִים אֲנִי יוֹדַעַת שֶאֲנִי כָּזֹאת
וְשָנִים לֹא יוֹדְעִים עָלַי שֶאֲנִי כָּזֹאת
גַּם אִם עֲשִיתִי עִם זֶה מַשֶּהוּ
יָצְאוּ הַמִלִּים מִמֶּנִּי
וְהָפְכוּ לִטְקָסִים בְּיוֹם הַזִכָּרוֹן
וְכָךְ
נִמְחַקְתִי
בַּכֶּנֶס הַהוּא
יָשַבְתִּי עִם כֻּלָּם
הָיִיתִי אֲנוֹנִימִית
בֵּין כַּמָּה עֶשְרוֹת
כָּאֵלֶּה דוֹמִים לִי
וְהֵבַנְתִּי שֶאֲנִי לֹא רוֹצָה לִהְיוֹת כָּזֹאתִי
לֹא רוֹצָה לִהְיוֹת כְּמוֹ אֵלֶּה
שֶעָלוּ עַל הַבָּמָה
הוֹפִיעוּ בְּתֵאַטְרוֹן
הָאַבְּסוּרֵד
עַל הַחֶסֶר
עַל הַחֹר שֶנִפְעַר
שֶלֹּא רָצִיתִי
שָנִים יָדַעְתִּי שֶאֲנִי כָּזֹאת
לֹא רוֹצָה לִהְיוֹת
אָחוֹת שַכּוּלָה
עמותת "לנצח אחי"
היי שוש
כואב… עושה חור… החיים מפחידים
להתראות טובה
טובה, יש בשיר סוג של מחאה והתלבטות האם צריך גוף כזה אחרי שישים שנה. מדוע אנו אוהבים לצרוב את הכאב, ואולי הוא טבוע בנו.
שושנה
עצוב.
השיר שואב את עוצמתו מהסוף הוידויי.
איריס, אני לפעמים מרגישה שהכינוי הזה הוא מיותר, הלוואי שלא היה קיים.
אבל לכולנו בטח יש כזה מקום שלא היינו רוצים אותו,והיינו שמחים שהחיים היו מתנהלים אחרת.
שושנה