הבלוג של עדנה שמש סופרת, מתרגמת, עיתונאית עצמאית, מבקרת ספרים
נראה לי ששהקטע הזה מסתובב באינטרנט די הרבה זמן – אז יש סיכוי שאתם מכירים אותו, בכל זאת יש משהו כל כך נכון במה שכתוב בו: מין תזכורת לחיים אחרים שהיו 'ירוקים' על כורחם:
בתור לקופה בסופרמרקט, אמרה הקופאית הצעירה לאשה מבוגרת כי עליה להביא בעצמה את שקיות האריזה, כי שקיות הפלסטיק אינן טובות לסביבה.
האשה המבוגרת התנצלה והסבירה: "בזמני לא היה לנו את הדבר ה"ירוק"
הקופאית אמרה: "זו הבעיה שלנו היום. לדור שלך לא היה אכפת מספיק כדי לשמור על הסביבה".
אכן, היא צדקה – לדור שלנו לא היה את ה"ירוק" הזה, בזמנו.
באותם ימים, החזרנו בקבוקים של חלב, סודה ובירה לחנות. החנות שלחה אותם חזרה למפעלים שבהם רחצו ועיקרו אותם ומילאו אותם מחדש. כך השתמשו באותם בקבוקים שוב ושוב. כך הם, למעשה, מוחזרו.
אבל אז לא היה לנו את ה"ירוק" הזה.
עלינו רגלית במדרגות כי לא היו לנו מדרגות נעות בכל חנות גדולה ובכל בנין משרדים. הלכנו אל חנות המכולת ולא טיפסנו לתוך מכונית בעלת 300 כוחות סוס, בכל פעם שהיינו צריכים ללכת שני רחובות.
אבל, היא צדקה, לא היה לנו אז את ה"ירוק" הזה.
בימים ההם כיבסנו את חיתולי התינוקות כי לא היו חיתולים חד-פעמיים. ייבשנו את בגדינו על חבלים בשמש, ולא במייבשים זוללי אנרגיה. הרוח ואנרגיית השמש אכן ייבשו את בגדינו. ילדינו לבשו בגדים זה-אחרי-זה, כי לא תמיד רכשנו עבורם בגדים חדשים.
אבל, הגברת הזו צדקה, לא היה לנו את ה"ירוק" הזה בזמננו.
אז, היו לנו מקלט טלויזיה אחד ומקלט רדיו אחד בבית – לא טלויזיה בכל חדר. למקלט הטלויזיה היה מסך קטן בגודל ממחטה (זוכרים?), לא מסך בגודל של מדינת ישראל.
במטבח בחשנו וערבלנו בידיים, כי לא היו לנו מכשירים חשמליים לכל פעולה.
כאשר ארזנו חפץ שביר, כדי לשלוח אותו בדואר, השתמשנו בעיתון ישן כדי לרפד את האריזה למניעת שבירה, ולא היו קלקר או פתיתי פלסטיק, או יריעת בועות פלסטית, לשם כך.
באותם ימים, לא הפעלנו מנוע ושרפנו בנזין כדי לקצור את הדשא. השתמשנו בכוח הגוף שלנו כדי להניע את מקצצת הדשא. התעמלנו על ידי עבודה, כך שלא היינו צריכים ללכת למועדון בריאות כדי לרוץ על מכשירי הליכה המופעלים על ידי חשמל.
אבל, היא צדקה, לא היה לנו אז את ה"ירוק" הזה.
שתינו מברז המזרקה כאשר היינו צמאים ולא השתמשנו בכוס או בבקבוק פלסטיק בכל פעם שהיינו צמאים.
מלאנו את עטינו בדיו בכל פעם שהיה צורך בכך, ולא רצנו לקנות עט חדש. החלפנו את סכין הגילוח במכשיר, ולא השלכנו את כל המכשיר רק בגלל שסכין הגילוח שבו קהה.
אבל, לא היה לנו אז את ה"ירוק" הזה.
באותם ימים, אנשים נסעו באוטובוסים וילדים רכבו על אופניים אל בית הספר, או הלכו ברגל, במקום הפיכת האמא שלהם לשירות מוניות של 24 שעות.
היה לנו שקע חשמל אחד בחדר, לא בנק של שקעים כדי לחבר אליהם תריסר מכשירים. לא היה לנו צורך
בחפיץ ממוחשב כדי לקלוט אות מלויין המרוחק אלפיים מייל, בחלל, כדי למצוא את חנות הפיצה הקרובה (בכלל לא היו אז חנויות פיצה).
אכן, האם אין זה עצוב שהדור העכשווי מקונן על כך שאנו, הזקנים, כה בזבזנים בגלל שאין לנו את ה"ירוק" הזה…
נא העבירו זאת לעוד זקן אנוכי הזקוק לשיעור משמנדריק בדבר שמירת הסביבה….
מקסים.
רות
צודקת
קטע יפה
אבל מה לעשות זה מחיר הקדמה
כל כך נכון…