הבלוג של עדנה שמש סופרת, מתרגמת, עיתונאית עצמאית, מבקרת ספרים
לְמָצות / עדנה שמש
אין לי דבר וַחצי דבר
עם המשחק הזה.
לא הִשתנה בי הלילה הזֶה על אף ריבוא כוכביו,
ולמרות השולחן הארוך, הערוך.
היה המורֶה לתושב"ע בילדותי
שהיה חסֶר לו אגודל אחד אלוהנו-אלוהנו-אלוהנו
והחזיק בכל זאת בַֹנר בחירוף וחיפש
בפינות הכיתה שאריות חמץ.
אמי עמלה לפני הפסח כמו ארבע אמהות
וכמו שור בדישו
וכמו עבדים היינו וְעוֹדהּ;
אולי אם הייתה מזמינה אותו,
היָה המורה לתושב"ע הגידם
בא לפשפש גם בפינותיה.
ושאלתי את אבי, אבא מה יקרה בלילה הזה?
ולמה אליהו לא בא? ורק סטירה
הֶחטיפה לי אמי כשיצאתי החוצה לשחֵק
בחול,
המועד,
עם פרוסת הלחם השחור בחרוסת,
למרות שבַּבית היה מותר.
פסח 2012
עדנה,
איתך בצער.
פסח זימן לי תענוגות. סבתא יצקה קפה עם חלב בכוס בטנונית – מקושטת, מיוחדת לחג – מילאה אותה במצות – מעדם מלכים.
זה טוב כנראה לילדים, שאוהבים את המיוחד והלא-רגיל. אבל כשמתבגרים, זה מיותר ומשעמם בעיניי.
כנראה החג מתלווה לעלבונות. יום עבודתי ערב פסח היה קצר ועל כן דחוס, ולא אכלתי את הסנדויץ שהכנתי לי לאותו יום לארוחת הבוקר. רק בדרך הביתה באוטובוס הגתי לאכלו, אלא שהתנפלו עלי – עוכר ישראל – ונאלצתי לאכול את הסנדויץ תוך בושה. עם השנים נכנעתי – בי היה האשם – מה פתאום לאכול בשעה 10 בבוקר, בפרהסיה, בטרם חג, חמץ – אבל אז זה כאב ולא הבנתי מה החטא להיות רעב בבוקר החג.
טוב, זה משעמם, כשיצאנו מהגיטו רעבים ומוכי שחין עטתי כעל שלל רב אפילו על חתיכת שומן חזיר שקיבלתי משכנים טובים ( אגב, צוענים) לאוכלו – מעדן שלא היה בגיטו, גם לא מצות – אבל העתות משתנות.