אוקיינוס הקברניט
לא היה לי סיכוי כשהעורבת עטה עליי בחנות הבגדים ואפדה את גופי בנוצות שחורות. לא היה לי צ"אנס. היא לחצה אותי לקרן זוית, פסקה שאני אישה מצודדת וחייבת לסמפת את עצמי, אחר כך צנפה את שדיי בשמלה שחורה ותבעה שאשמור על המחשוף.קולה נשמע ידוע ומזוהה. שאלתי אותה אם אי פעם נחתה בראשון לציון ואם יש לה בנים.
"בואי נראה מי מהם מתאים לך", תפחה העורבת בכנפה על לחיה השחורה. "בת כמה את?" שאלה.
"רגע, הייתה לי שם חנות לכלי כתיבה" צווחה "קראו לה כיף לי".
"כן" הכיתי במצחי "אני לא מאמינה, פעם מכונית דרסה אותי בפתח החנות הזאת וכשעיניי נפקחו ראיתי אותך, את זלגת מעליי מים".
העורבת צחקה וצררה את שתי כנפיה סביבי וארבה לי בפתח החדר ההלבשה. לא הייתה לי אופציה לצאת משם בלי איזו נוצה שחורה מעל עיניי. ערימת בגדים שחורה נערמה על הכיסא.
"שחור זה יפה לך, בגלל זה כל הבגדים שלך שחורים, זה יפה שחור, זה יפה",היא צווחה מאחורי הפרגוד.
משהו ארע שם, בתא ההלבשה, כי במרפקי נקודות שחורות התקמרו, חורים קטנים נפצחו ונבקעו, גרוני הצטרד. משהו התחולל שם, כי לאחר שיצאתי הבחנתי בכיסא אופניי מגובה שני מטר, והצלחתי להתקרב לדוושות בכל גופי, אך רגליי הקצרצרות לא זכו להתקדם. משהו נגרם שם, כי לא הגעתי אל ביתי וציפורניי עדיין לופתות את החבל הקר המשתרע מעל לכביש, ומעל כנפיי גשם החל לרדת.
היי
יש לסיפור את התיחכום שלו, הוא זז וזוחל בנון שרלנטיות, מזכיר משהו מעליזה בארץ הפלאות
מתכווץ, גודל, מתהפך…
מקסים היציאה לרחוב.
להתראות טובה
טובה היקרה, תודה על התיחסותך, זה באמת מעניין מה שכתבת, גורם לי לראות את הסיפור אחרת.