פניה ובלומה

בטיילת ניגש אל בלומה אדם מוכר שהיה לה זר לחלוטין. הוא שפשף את זרועותיה ועיסה את צווארה. שלח את שתי ידיו אל תחתית גבה ומישש. הרוח לאורך הטיילת סטר ללחייה של פניה כשצעקה: "בוא"נה, לעזוב חברה שלי." וקמה על רגליה הארוכות והרזות, מצצה מן הסיגריה ונפנפה באצבעה: "תפסיק נוגע בחברה שלי. מה זה להיות?". אך כעבור רגע ביקשה: "אולי אפשר גם אני יושבת על ברכיים שלך?" 

הוא הסכים וכבש באצבעותיו הקצרות את צווארה הארוך. בגבה התחתון התעכב והשקיע את כל כוחותיו. פניו מחוטטות וממורטטות, הוא דומה לאל פצ"ינו. 
פניה ישבה על ברכיו ובלומה מזגה לכוסיות הפלסטיק עוד ועוד וודקה. הוא פגש בשדיים שלה וחיבק אותם. פניה צחקה כמשוגעת, שיכורה ומאושרת הציעה לו לשפשף את צווארו, ובלומה עמדה והסתכלה מן הצד. פניה לחצה את כתפיו ובלומה לבשה את החולצה הורודה החדשה שלה, עמדה מול פניה שאל פצ"ינו התיישב על ברכיה בשעת לילה זו, על הטיילת מול חוף תל אביב. פניה מחבקת את מותניו ומנערת את גופו הקטן והחסון מצד לצד. בלומה עומדת מולם עם התיק הלבן התלוי על כתפה, מחכה לפניה שתגמור, ומודדת את הדקות על שעונה. אבל בלומה לוחצת על החוליות של אל, ידיה מתחת לחולצתו. אויר הים קריר ומצליף על לחייה הורודות ונשימת הוודקה מסתרבלת במלח הנישא באוויר. זוהי תחילת השנה העברית, רק שבוע לפני יום כיפורים, ה" בתשרי, עשרים ושבע בספטמבר, שנת אלפיים ושש.

פניה משתכרת ובלומה שומרת עליה. זוהי מלאכה קשה מאין כמוה. מלאכת השמירה. האם הן באמת יכולות לשמור אחת על השניה? האם הן יכולות לשמור על עצמן?

אל עיקש. הוא רוצה למרוח את גבן בשמן ולטפל בהן הלילה. אבל לפניה יש כבוד עצמי, גם אם היא נותנת שידבקו לה לשדיים, רק כשהיא שיכורה היא הולכת לבתים של זרים. ודוחפת את מצחו, אוחזת בלחייו ומנשקת אותו עשר פעמים על כל לחי. בלומה קוראת לו משוגע ואל מדבר בח" וע", מחבק את כתפיה וצועק: "יאלל"ה, בואו לאכול משהו". הם חוצים את הכביש, זרועו כרוכה על כתפה כרצועת שעון ובלומה לצידם מתקתקת על העקבים.