אוקיינוס הקברניט
הוּא הָיָה מְקֻפָּל עַל הַמִּדְרָכָה
כְּאַרְנָק קָרוּעַ מָלֵא מַטְבֵּעוֹת מֵאֶרֶץ זָרָה
שֶׁאִישׁ לֹא יֶאֱסֹף לְכִיסוֹ
נִבְהַלְתִּי מֵרַגְלָיו האזוּקוֹת בַּמָוֶת
מדמו הַמֻּרְעָל בְּאֵשׁ הַשִּׁכְחָה
מֵעֵינָיו הַטְּבוּעוֹת בְּלַהַב מַזְרֵק חָלוּד
וְלֹא נִגַּשְׁתִּי להרימו מִן הַמִּדְרָכָה
לְהשִׁיבוֹ אֶל אַרְצוֹת הַחַיִּים
נְפִילָתוֹ זָרְקָה חֲשֵׁכָה בָּרְחוֹב
אך יָדִי קָצְרָה מִלָּגֶשֶׁת
וְרַגְלַי בִּקְּשׁוּ אֶל תַּחֲנַת הָאוֹטוֹבּוּס הַקְרוֹבָה.
הַאִם נָטְשׁו אֱלוהִים?
הַאִם נְקוּדָת קִיוּמוֹ כָּבְתָה?
כְּשֶׁנִּסִּיתִי לֶאֱסֹף מִגּוּפוֹ סִימָנִים אַחֲרוֹנִים לִנְשִׁימָה
נָשְׂאוּ אוֹתִי רַגְלַי הַרְחֵק
אֶל חַלּוֹנוֹת בֵּיתִי המוּגָפִים
מִפְּנֵי הָרוּחוֹת הַמַּכּוֹת בִּבְשָׂרוֹ.
welcome to the jungle club
חגית, השיר מצליח לעורר גם הזדהות וגם חוסר נוחות: זו הרי סיטואציה שכל אחד כבר חווה, סבל בטווח נגיעה והשאלה אם אני יכול/רוצה/מוכן לעשות משהו, ואם לא, האם אני מוחק את החוויה הזו מהזיכרון הזמני כדי שלא תכביד.
תמיד תהיתי איך זה משפיע עליי כאדם. זה עדיין מפתיע אותי לחלוף על פני אדם גמור ששוכב ברחוב ולא להתייחס לפצעיו. זה בטוח עושה אותי אדם פחות טוב.
תאור חי של סצנה עירונית.!
אולי אלוהים נטָשוֹ – אבל בהחלט גם את, כמו רובנו – רואים, מזדעזעים וממשיכים ללכת… זו לא האשמה. רק ציון עובדה כואבת.
שיר חזק כמו אגרוף בבטן
לפני שממהרים לשפוט את השיר [?], יש לקרוא את השיר הזה כמה וכמה פעמים, להתמקד בשיאו: "נשאו אותי רגלי הרחק / אל חלונות ביתי המוגפים / מפני הרוחות המכות בבשרו" ואז לראות מה שקורה כאן: המשוררת לא נוטשת את הקבצן או ההומלס לאנחות. היא חיה את כאבו, היא כואבת את פצעו. זה מה שמבדיל בינה לבין מי שהולך הלאה ולא חושב על כך יותר; זה מה שמאפיין משוררים אמיתיים, שהם מתעכבים, שהם חודרים מבעד לחוויה. כשהיא כותבת שהיא "נבהלת" ממצבו, זה בדיוק זה, והבהלה ממשיכה לכל אורך השיר, ממצבו הקיומי האומלל של האדם, כל אדם.
על יופי הדימויים ניתן כמובן לדבר, אבל מה שחשוב להבין הוא שאין כאן נטישה אלא שוררוּת של החוויה. לכן זו שירה טוטאלית.
שיר נהדר
הייתי משלם בשביל כמה מהדימויים.
מציע לשקול את הצורך בשתי השורות הבאות:
"הַאִם נָטְשׁו אֱלוהִים?
הַאִם נְקוּדָת קִיוּמוֹ כָּבְתָה?"
גיורא
מפגש עם אדם שקרס הוא דילמה. איני מקנאה בך. ומי אנו שנשפוט?
גיורא, תודה, הערתך נכונה, חיזקת את התלבטותי לגבי שתי השורות.
הערתו של גיורא נפלאה. הוא אוהב שירה אמיתי וקורא שירה נפלא.
שתי השורות מבדילות בין שיר תיאורי-מטאפיזי (בלעדיהן) לשיר הגותי-אקזיסטנציאלי (איתן). לי הן נתנו מרווח נשימה משטף התיאור. השאלה אם הוא נדרש. לשיקולך הבלעדי.
חגעת
את מיטיבה לכתוב את ההצלפה העצמית הזאת
לא תמיד יש מה לעשות
בדרך כלל לא
השאלות שאת שואלת הם הסיבה לתופעה שנקרית לעיניך
מאד מרגש.קרה לי משהו דומה במיין, אני חוזרת משם עכשיו, וחשבתי לעצמי שבארץ זה אף פעם לא קרה לי.
וכל כך יפה, "נפילתו זרקה חשיכה ברחוב".לוקח לזרקה שיבה בשערו. מיד מצטייר לי כשמישהו שהזקין ברגע.
איריס תודה, דברייך מאירים את הדברים באופן מיוחד.
לגמריי. השווי לשירך "אהכאבתי": "יום אחד נפתחה הדלת וראיתי שהזדקן תוך יום", ושני השירים מתכתבים זה עם זה כהיפוכים של המוכר והזר.
נְפִילָתוֹ זָרְקָה חֲשֵׁכָה בָּרְחוֹב
זה משפט מפתח מבחינתי. ואנחנו מגיפים תריסים לא לראות.
עצוב עצוב