השמן אמר שמעולם לא פתח בקבוק יין ונתן לזקן
את הפותחן. סביבו ישבו המכורים להימורים.
כפופים וקרחים מעל טפסים שרופים מחלומות.
סביבם התרוצץ הזקן. הוא פתח את בקבוק היין.
השמן תקתק את הסכום במכונה ולקח את הכסף.
היה לו מבט מטומטם וחסר בטחון.
אף אחד כבר לא מדבר היום. לא מדבר באמת.
השמן מעולם לא ידע לדבר או לשמוע.
אישה עם תינוקת עמדה מולו ולא הצליחה לשתוק.
היא צעקה. רק אז הוא שמע.
הזקן אמר שהילד עייף ומשפשף את העיניים.
"זה לא ילד זה ילדה" היא אמרה.
"יותר טוב" אמר הזקן.
האישה עם התינוקת קנתה יוגורט ויין. המכורים
להימורים הורידו את עיניהם הכבויות וחלמו.
היא שבה לביתה. להציק לעצמה. להכניס ולהוציא
את הבטן מול הראי. לאחוז בבשרה בשתי ידיים
כאילו שיש בו משהו פגום. התינוקת בכתה והיא
רצה אל חדרה, שלפה את השד והצמידה אותו
לשפתיים הצמאות. היא חשבה על כך שפעם האהבה
שלה הייתה ילדית. היא אהבה כי היא נזקקה. הלכה
בעיניים עצומות אל העתיד. למרות שההווה היה לה
נצח. בלילה אחד האהבה שלה התבגרה. זה לא
משנה.העיקר שזכתה בילדה. היא חיה על הקצה
למשך תקופה ארוכה. אם היו לה אגרופים
היא הייתה ממשיכה. הילדה נרדמה. פעם חיות לילה
אירחו לה חברה. הם לא הבינו מוסר והסניפו
קוקאין. חישבו עסקאות כלכליות של מכירת נוזלים
משכרים. הם היו שקרנים. היא יצאה מן החדר
ונעמדה מול הראי, שומר הזמן העתיק שבסוף
המסדרון שוב לכד את תנועתה. אותו ראי שעמדה
מולו בילדותה, עם מסגרת עץ עבה, שתלוי באותו
מקום כבר שלושים שנה. היכן שעמד אביה וסירק
את דבש שערהּ וקשר אותו לשתי קוקיות גדולות
ועקומות. השתקפותו עודה עומדת מאחוריה, אוחזת
במברשת ומברישה בפראות. השתקפות האם
מופיעה בנפרד. צוחקת צחוק אדיר של אהבה
אבודה.
היא רצתה להפטר מהראי. אפילו הציעה להניח עליו
וילון או לעקור אותו מהקיר ולהניחו בפינת החדר.
ואולי במקרה לחלוף בשעת לילה מאוחרת ולבעוט
בו קלות. אך הראי לא זז. שם היה ביתו. הוא היה
חלק בלתי נפרד מן הקיר. גוזר על כל עיניים
להתמודד עם מבטו.
אוקיינוס הקברניט
"אף אחד כבר לא מדבר היום"
ועוד פחות מקשיבים…
יוצא מן הכלל. עוצר נשימה. "השמן"; "הזקן"; "הקרחים" הם גם הם מושא ההתבוננות של שומר הזמן העתיק, והפרסוניפיקציה שלו עזה וחדת מבט מצדה של מכניסת הבטן ומוציאתה.
תודה רבה.
זה מזכיר לי גם את שירו של נתן זך מתוך "שירים שונים" (1960, עמ' 40): "כשהלכה ממני נערתי", למרות ששם קו העלילה מעט שונה:
"כשהלכה ממני נערתי,
כתבתי פעם,
הלכתי לבית-הקפה
והיו שם שלושה אנשים:
גבוה, שמן ורזה…"
וזה נמשך: "כשנכנסתי, לא הרגישו בי / יש רגע כזה // אדם נכנס ויושב / ואילו אחר חושב / שרק רוח סובבה את הדלת // או אפילו לא זה".
כמובן שההקשרים שונים אבל התיאור המנוכר של הסביבה דומה.
מעניינים ההבדלים בין שתי הגרסאות. הראשונה זורמת יותר, חושפת פחות לעומת השנייה, שמתעכבת וגם פחות מטאפורית.
שתי טעויות הקלדה: "היין" ו"שדהּ".
הגרסא השלישית מתרחקת. זה לא שיר. במילים הנתונות כך ובסדרן זה לא שיר. מעניין להעמיד את שתי הגרסאות הראשונות זו מול זו. כל אחד יאהב משהו אחר. אמנותית ולעניות דעתי: הראשונה היא הטובה ביותר, אין בה אף מילה מיותרת. מצד שני החספוס שבשנייה מושך.
אם תרצי, ההבדל בין הגרסא הראשונה לשנייה מתבטא בזה: "שדהּ" לעומת "את השד". מכאן שפה גבוהה וספרותית ומכאן שפה חיה ויומיומית כמעט. ועדיין גם הנוסח הראשון מלא חיים ("מבט מטומטם").
הראי שומר הזמן מזכיר לי שאחד ממנהגי האבלות הוא לכסות את המראות בבית ויש גם המכסים תמונות של אנשים
את כותבת על אנשים אבודים שהזמן מתעלם מהם. האם הבודדה, התינוקת הנידונה לחיי צער ועוד לא יודעת. אנו יודעים זאת מן השורות הראשונות של השיר. תמונה עגומה וכל כך אנושית.