אוקיינוס הקברניט
בלילה ההוא נמטר מטר דקיק, כלל לא ליל סערה
על גדות אגם מרהיב חיכתה נערה בעלטה
שערה כתום ובעיניה ערפל כהה של בדידות
היא באה לשם בכל לילה להתלכד עם רוח אהוב
ורוחו ממריאה מעל פני המים
מפני שלא זכה לקבורה באדמה
בכל לילה הרוח רוחף בשערה
ואין בכוחו להניח יד חמה בגופה
הוא מתנשב באוזנה ושר לה הבטחה לגאולה.
אך באותו ליל מטר דקיק נעתר הגשם
להשיב לו גוף,
בעיניו טבועה תכלת מימית
וידו שלוחה בהזמנה לריקוד.
רוח קר שנשב מפיו הסיט מעל עיניה
ערפל כהה של בדידות.
היא קמה אליו וטמנה בידו את ידה
הניעה את ברכיה בתנועה מתונה.
שוב לא הייתה יכולה להינתק ממגעו.
והנער היפה לחש באוזנה ושר לה
והנער היפה המשיך בריקודו.
עד שקעו רגליהם במי האגם הצלול
ולא נעו עוד ברכיה בתנועה מתונה.
המים היו זכים כהבטחה לגאולה.
מיד פסק הגשם ופני הנער היפה נִמְחוּ
גופו הפך לאנפה אפורה,
ישב על פני המים וצווח אל הלבנה.
ומאז בכל לילה בו נמטר מטר דקיק
בוקע מן המצולה קול זעקתה,
מניע את דגי הזהב בתנועה מתונה,
דגי הזהב שהפכו לילדיה
דגי הזהב שנולדו משערה
ועל פני המים יושבת וצווחת אל הירח
אנפה אפורה.
אגדה יפה.אני משערת שזה המשך פרוייקט המיתוסים. לא מזמן כשתבתי על 'הדייג ודג הזהב' של פושקין חקרתי ולמדתי שדגי זהב פותחו מקרפיון!
סבינה, המיתוס נכתב בהשראת מיתוס סקנדינבי.
חגית יקרה, אהבתי את האגדה הזו שיודעת לספר על געגוע. האם ידעת שהאנפה האפורה אוכלת דגים בכל יום, 20% ממשקל גופה. ואולי צווחת כי היא בסכנת הכחדה.
(כיף היה לפגוש אותך.)
יפהפה נוגע בנקודה רגישה בלב. שיר געגוע תמידי ,זה שאין לו סוף
חנה היקרה, תודה רבה.
תמר, היה נעים מאוד להפגש. עינייך יפות וסיפורייך מלהיבים.
השיר הולך על קביים לא לו.מפני ש…
אלה המילים שנחרטו בתודעתי לאחר הקריאה.(בפעם האחרונה שהשתמשו במפני ש… היה בשיר השכונה – זה מפני שהיא אוהבת\את גיורא המדריך)כבד,לא זורם,מרחיק עדות,
לא משאיר כמעט סימנים.אני מוסיף דברי אלה על דברי הקודמת לי.עצוב
להיווכח שהבנניה משפיעה לרעה על כותביה – השיר חצי אפוי במקרה הטוב,
ולא היה רואה אור דפוס,אילו נבחן בצורה ערכית.מפלס מי התהום של הפאתוס הולך ועולה,המובחנות של המשפט הבודד יורדת והולכת ,המהלך
הפנימי בשיר כמעט לא קיים.חגית, זהירות, השירה היא לא הר של מילים המרצד על המסך בצורה נוזלית.כך לא יוולדו (יוולדו?) דגי זהב,רק מילים חסרות משקל בחלל הקיברנטי.
היי חגית,
אני מאד אוהבת את כתיבתך
יש בין שתינו חיבור כתיבתי סמוי ששמתי לב אליו מזמן. רוצה להפנות אותך לשני פוסטים שלי
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=212&itemID=8563
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=212&itemID=10624
מה דעתך?
דעתי היא שהרצון המזוויע להצלחה תמידית חוסם את לב הבריות המשוטטים בחלל הנוכחי. אין לי רצון להצלחה, אלא להתנסות. אלה שירים נסיוניים לפרוייקט שהיה עליי להצפין ולא לחשוף לעיניכם. גיליתי שמרבית מן העיניים הן צרות ולא מבינות. גם הקריאה בשירים אלה היא נסיונית.
לכן אבחר בדרך החמלה ולא אסיר את הפוסט.
הצלחה? איננו כוכבי רוק . יש לנו
תפקיד – ואותו נמלא בכבוד . נהיה זהירים, נהיה סלקטיביים, ניתן לשיר הנכון לדבר וניתן לדבר רק לשיר הנכון
והמדוייק – שזה לא אותו הדבר . שיר הוא עניין חד פעמי, מתרחש באורח נדיר,נהיה קשובים לעצמנו ואל נכסה את הזמנים שבין שיר נכון למשנהו במילים וכמפני ש…שאז עלולים לפספס,
אנחנו קודם כל,והקוראים הצמאים למשפט נכון ומדוייק של שיר בעקבותינו.
ואת שאר המילים שאין להם כיסוי,המחמאות חסרות הניסוי,המילים הגבוהות שאין להןאלא חלל פעור של לא כלום תחתיהן,נשאיר לאיריס קובליו וללי מיכאלי.יש להן מספיק מילים שיכסו אותנו עד צוואר.בתוך יוון הפטפטת הזאת,רק השיר הנכון ידבר,והצטרפות למצולות הפטפוט התך תפל הררי שמן זית זך ומזוייף לא תקים את השירה מעפר.אל תהיי אחת מאלה,חגית , אל תהפכי את היכולות שלך
לעיסת בוץ תפלה ונכלולית במסגרת הסמרטוטיה הבלוגית הזאת.
מירי תודה על דעתך הכנה. שיר זה נכתב באופן שונה, בהשראב וביוזמת חברתי הפסלת. זו פעם ראשונה ששיר מוזמן ממני למטרת תערוכה. וגם אני חושבת שזה פחות טוב משיריי הקודמים. אך בשיר זה יש משהו ראשוני שמעולם לא חשתי. חיבור משותף עם אדם אחר. התמזגות
תראי, אין לי שום השכלה ספרותית פורמלית, רק אינטואיציות וקריאה מרובה. יש למשוררת אורית גידלי שיר שמתחיל בשורה 'השוטרים לוקחים את אורפיאוס לשחזר'. היא מצליחה להשען על המיתוס אבל מנקודת מוצא פרטית לחלוטין. אני חושבת שזה מה שהיה חסר לי בשיר הזה ובשיר הקודם על אם הצבים הגדולה- הקול הפרטי שלך בתוך הסיפור הגדול. יש מי שחושבים שהגיעה העת לסגת מהנימה הפרטית של השירה לעבר טקסטים פנורמיים יותר. לטענתם כתיבת ה-אני מרוכזת מדי בעצמה, נרקיסיסטית ואגוצנטרית. אני מוצאת שטקסטים שלא מהדהדים בתוכם את ה-אני הם טקסטים פחות משכנעים, פחות אמינים.
מירי, את צודקת לחלוטין, גם אני מעדיפה את הדהוד האני שלדעתי מהווה חובה בשירה לירית. אך זה אינו שיר לירי מוחלט אלא נסיון לכתוב אגדה, מיתוס, אשר תחילתו בהצגת הדמות בוידאו ארט. השיר הוא מעין הסבר לדמות המוצגת.
הניסוח: מהכיוון הנוכחי שהשירה שלך תפסה, של מספרת סיפורים
ממש שגוי. השירה שלי לא תפסה כזה כיוון.
חגית, אל ירפו ידייך. אתגר לא קל לקחת לך כאן, וגם הסברת שמדובר בפרויקט נסיוני שלך.
כתבתי לך ב"אם הצבים הגדולה" בעניין המיתוסים העבריים כדי להסביר את אמירתי הכללית לגביהם.
קשה ליצור מיתוס יש מאין – ההבדל שבין מיתוס לסתם מעשייה או אגדת עם אינו רק בנושאיהם, אלא קודם כל בתפקיד התרבותי שהם משמשים בפועל. דמויות המיתוס אינן מייצגות פעולות קוסמיות היסטוריות או חברתיות במובן הפשוט של המלה, אלא מהוות כשלעצמן סמלים טעונים שממש לא ניתנים לרדוקציה עובדתית פשוטה. זאת הסיבה, למשל, שאם נחליף את סינדרלה בלכלוכית לא ייפגם דבר מן האגדה, אבל אם נחליף את אכילס ביוסי או את פרומתיאוס בג'ק ייעלמו המשמעות התרבותית, ההקשרים הדתיים והמופת החברתי של המיתוס, כפי שהובנו במקורם.
האמת שהנושא דורש סדרה שלמה של מאמרים, ולא אמשיך בזה.
למשורר חשוב בעיקר להבין את ההיגיון המיתי ואת השפה המיתית, וזה, אני מניח, נרכש בחוויית המיתוסים שאנו קוראים ובעיקר בגיל צעיר. הרי אין זה באמת חלק מהתרבות העכשווית שמסביבנו אלא רק עמוק עמוק במחוזות התום הנוראים של הנפש. לכן הפנייתי לעיל למיתוסים שקיימים במקורותינו כמעט רק ברמיזה. אולי תשמחי להרים את קצות החוטים האלה.
אמיר, תודה רבה על דבריך המחזקים.
"הרי אין זה באמת חלק מהתרבות העכשווית שמסביבנו אלא רק עמוק עמוק במחוזות התום הנוראים של הנפש."
שורה זו מסכמת עבורי הכל. יש בה מן השירה וההבחנה החודרת.
כמה נפלא שיש מישהו שמבין את שתי העובדות הללו ששתיהן מוקפות זרות.
כדאי שתראה קצת יותר כבוד למשוררות שהזכרת.