דעה חשובה – שמחת עניות מאת מרב מיכאלי היום בהארץ

מעבר לעובדה המוסכמת על התומכות ועל המתנגדים כאחת, שגם ההכרה הזאת עדיין רחוקה מלפתור את בעיית אפלייתן של נשים בשוק העבודה – הדיון סביב הפסיקה חושף עד כמה מדובר פה בדיכוי נשים באופן העמוק ביותר, ובאי-רצון מוחלט של בעלי הכוח לשנות אותו. להיפך, בעלי הכוח מעוניינים בכך שלנשים יהיה קשה לצאת לעבוד והן תמשכנה למלא את "תפקידיהן המסורתיים" בבית, בחינם.

הדיון הזה מתנהל בשוליים, משום שנשים נמצאות בשוליים, ועדיין אין הכרה בערך הכלכלי הרב של עבודתן. זו הסיבה לכך שגברים ומוסדות יכולים להיתמם ולהגדיר הוצאות על טיפול בילדים כ"הוצאה פרטית".

החברה מושתתת על עבודת נשים – הכוללת את גידול הילדים – הנעשית עדיין לגמרי בחינם. בכל פעם שעולה הצעה המנסה לשנות את המצב הזה, ולו במעט, קמה צעקה גדולה שאין כסף לזה. אבל למדינת ישראל, האובססיווית ממש לגבי ילודה, יש הרבה כסף כדי לממן טיפולי הפריה עד גיל 45 ללא הגבלה במספר הניסיונות, הילדים או רצפת הגיל. זאת ועוד, המערכת דואגת לשווק כל העת את האימהות בתור האושר הכי גדול בעולם, זכות וחוויה שאין גדולות ממנה.

אמהות היא אולי אושר גדול, אבל היא גם עבדות, לא פחות מזה. היא שעבוד מתמיד לסיפוק צורכיהם של אנשים אחרים, שאותם מגדלים להיות חיילים ועובדים – או לחלופין אלה שתלדנה חיילים ועובדים חדשים – לתועלת המדינה והחברה. איפה פה בדיוק העניין הפרטי?

והנושא הלגיטימי לדיון הוא רק "הוצאות טיפול בילדים"; אין בכלל מצב שידונו בהוצאות הטיפול בבית. כלומר, גם אנחנו מקבלות בהכנעה את העובדה שניקיון, כביסה, בישול וקניות הן עבודות שאנחנו אמורות לעשות בחינם. זאת אף שהשירותים הללו עולים כסף אם, לא עלינו, לא האשה עושה אותם בחינם. לא בחינם, תאמרו, שהרי הגבר מביא את הכסף ו"מממן" אותה. מה שמחזיר אותנו למרכיב הקניין בנישואים בישראל ולהשוואה בין אשה נשואה לזונה. כסף תמורת שירותים, כולל שירותי גוף. כשקובעים כי ההוצאות על גידול וטיפול בילדים הן "פרטיות", אומרים בעצם "כל אדם רשאי לעבוד. אם רצה ילדים – אדרבה, זכותו. למה שנכיר לו בזה לצורכי המס?" בכך חושפים את העובדה שהמערכת רוצה להשאיר על כנם את הנישואים והמשפחה כמסגרות שנועדו בראש וראשונה לארגן לגברים נשים שתדאגנה לכל צורכיהם, בחינם. כולל גידול ילדיהם.