עכשו השעה שאלהים רוצה שאדבר בו

עכְשו השעה שאלהים רוצה שאדבּר בּוֹ
שאעשה עצמי כְּלי קִבּול לַשֶּׁקט
שיש לו יותר מִמֵּמַד אחד
כְּדי שלא אוכל שלא לְהִתְעבֵּר בּו
אַתְּ עושָׂה מכְתפִי כָּר
ונותנת בו אוזן כְּמוֹ בּקוֹנכיָּה
לשמֹע מה מבפנים הגוף
אינני מֻפְתָּע מן הסְמִיכוּת אליִךְ
ברגע זה שבּוֹ את פותחת אצלי חלון
וְרואה איך משתקפים בי האור והמים
מה שמביא אותי אליךְ עכְשו
הוא תמיד הרוח
שאין כלל לעמֹד על בואו אלא
רק כשהוא מקיש על דלתי
עם המון פעמוניו
שאין לומר עליהם דבר מלבד
שצליליהם נמשכים מן החורש
שאלהים שם יושב וקורא ארֻכּות
שאשוב לִגבוליו