הילד צרח
הגננת צעקה
הילדים הוסיפו לבכות
על המרצפות הישנות ירקרקות
כמו תחתית של אקווריום רוחש
דגי ילדים זהובים הפוכים צפים למעלה
והפה פעור לזעוק
שוב הם מתו
למרות שהקפדנו לתת להם אוכל וחמצן
שוכבים במהופך ומסתכלים עלינו
בעין ריקה
מתוך הספר: "חשבתי לגרוב גרבי לילך"/הוצאת עכשיו, 2003
נהדר!
"דגי ילדים זהובים הפוכים צפים למעלה
והפה פעור… למרות שהקפדנו לתת להם אוכל וחמצן"
אירוני להפליא
כל הפוסטים על הגננת מזכירים לי את המכשפנ מהנזל וגרטל, אבל יותר גרוע, אירוניה אימתית
דפנה, מה אגיד לך הגננת הזאת כישרונית במיוחד אם היא מעניקה לך כזאת השראה, צריך "להודות לה" . הציור שלך מאוד יפה. אהבתי וגם נחרדתי. טוב שילדי סיימו ללכת לגן הילדים ובאקווריום בביתי אין דגים ואין גננת רק דג מנקה עצל וזקן.
שבתשלום
שושנה ויג
איזה ילדה רעה את דפנה. מאיפה את מביאה את תהומות האימה האלה? אהבתי מאוד את
"למרות שהקפדנו לתת להם אוכל וחמצן
שוכבים במהופך ומסתכלים עלינו
בעין ריקה"
הייתי מוכנה לוותר על התהומות בעד חופן של שלווה
עוד קצת דפנה תרוקני את האימה ואנחנו איתך , תופסים טרמפ ורוחצים ידינו בצביעות ,של זו היא לא אני, ואחר כך יגיעו ימים אחרים . גם לי זה קרה באמנותי . מאחלת לך
מירי
לא הבנתי את התגובה
למה כוונתך.את יכולה לפרט?
ציטוט ממך:"הייתי מוכנה לוותר על התהומות בעד חופן של שלווה "
היו ימים שיצרתי מן התהומות האלה , מאחלת לך שתגיע יצירה ממקום של שלווה ובינתיים אנחנו הקוראים גולשים בשיר לא שלנו למקומות האלה רק לרגע ורוחצים בנקיון כפינו.
כאמור מאחלת לך את מה שיבוא אחר כך- יצירה מתוך חופן השלווה.
מירי תןדה עכשיו מובן