פורסם ב"עיתון 77" ב2005
הם מפליגים בים הטירני
על ברכיו התינוק
על ברכיה התיק
בתוך ראשה ציפור הנדודים מנקרת
כתפיו מוכתמות פסים עבים שחורים של אי רצון לעזוב
נוף גלויה נשקף בתוך זרם המחשבה
לא יכנס דבר לעיניים מלבד צבע המים
גם בלי לפתוח את מוחו לשניים
אפשר לנחש על מה הוא חושב
לעומת זאת את מוחה הפתוח כמו ספר לרוח
יסגור הקורא המופתע
ויעזוב אל חדר המנוחה
אוהבת מאוד
מירי
שמחה שאהבת
השיר הטוב ביותר עד כה ברצף השירה שמופיעה בבלוג. אצלנו הבנות במנזר אוהבות את שירי המשוררת . הם מביאים את הבנות לחישמול ופורקן-אלוה. בניתוח השיר בשעת רגשות של שעה 3, כולנו חשנו את הכאוס ההרמוני בתמונה הקפואה חיה של זוגיות. קיבלנו חיזוק לאהבת האל , הבא לידי ביטוי בשיר בפיזור המהיר של הזמן המקום והמרחב כאילו הכל ניתק מהכל מתפזר במרחב האלוהי של הבריאה.
השבח לאל
אני אוהבת את ציפור הנדודים המנקרת ואת נאמנותך לשירה.
השיר(כמו מוחה של הנוסעת) מזמין דווקא התקשרות ולא נטישה.הוא מושך ביצירתיות המפעילה אותו. יש לי קושי מסוים עם החריזה בשתי השורות האחרונות. אולי אפשר לפתור את זה על ידי הוספת שורה נוספת(שורה חותמת) בת מילה אחת: "לנוח".
נראה לי ששורה חותמת כמו שהיצעת יכולה לפגום באיזו היסטריה פנימית שהשיר משדר. בכל זאת אחשוב על כך.
נכון שהשיר מזמין התקשרות ולא נטישה וזו אולי ההיסטריה הפנימית שבו