הוּא מְבַקֵּשׁ לֶאֱכֹל סְפָּגֶטִי שָׁחֹר
מַחְזִיק בְּמַזְלֵג דְּמוּי קִלְּשׁוֹן וּמֵרִים חוּטִים חַמִּים כְּזֶפֶת
פָּנָיו הַסִּיבִיּוֹת שֶׁל הַמֶּלְצַר מַצְמִיחוֹת שְׁאֵלוֹת בְּלִבּוֹ שֶׁל הַסּוֹעֵד
כֶּתֶם דְּאָגָה תָּכֹל מַכְתִּים אֶת זְגוּגִיּוֹת מִשְׁקָפָיו
גַּם דַּעְתָּהּ שֶׁל הַתַּרְנְגֹלֶת שֶׁבַּתְּמוּנָה אֵינָהּ צְלוּלָה
הִיא פּוֹסַעַת עַל אַדְמַת בּוּרוּת כִּבְשִׁטְחָהּ שֶׁלָּהּ
כְּמוֹ מְבַקֶּשֶׁת מֵהַצּוֹפֶה הַפּוֹזֵל אֶת נְקֻדַּת הַמְּגוֹז
וְהַמֶּלְצַר
מִשְׁתּוֹקֵק כְּבָר לִרְאוֹת אֶת חוּטֵי הַבָּצֵק הַמּוּזָר
מַחְלִיקִים אֶל תּוֹךְ הַפֶּה
כְּמוֹ קֻפַּת שְׁרָצִים חוֹנֶקֶת.
לֹא הָיָה שָׁם חַלּוֹן
לֹא חָדַר אוֹר
וְלֹא נָשְׁבָה רוּחַ
לָכֵן הַצּוֹפֶה וַדַּאי שׁוֹאֵל אֶת עַצְמוֹ הַאִם בְּכֶלֶא מְדֻבָּר
וְהַאִם הַמֶּלְצַר אוֹ הַסּוֹעֵד
הוּא רוֹצֵחַ אוֹ שׁוֹדֵד
יפה, דפנה. אגב -פעם באמת קניתי ובישלתי ספגטי שחור – מושחר בדיו הדיונון – אני חשבתי אז שזה מגניב ובטח בעל טעם של ים – להפתעתי – איש לא העז לאכול את זה. אפילו לא אני…
כן ו'אפילו לא את' כי זה כנראה מבחיל באמת. אוכל דקדנטי שנלעס בפיות נלחמים
אני לא טעמתי ואפילו לא ידעתי ממש על קיומו כשכתבתי את השיר הזה
נשמע כמו הסעודה האחרונה עלי אדמות
או הסעודה הראשונה בגהינום
אהוד זה ממש כך!
איזו שמרנות אנשים! ספגטי שחור זה ממש אוכל טעים! יוצרים, ולא מנסים דברים חדשים?!
הנה, דווקא ניסיתי ספגטי שחור, ומשהו, לא יודעת למה, היה נורא דוחה באוכל השחור – אולי המוח שלנו משדר, נניח, אזהרה נגד רעל? משהו שאסור לאכול? קרוב לְרקוב?
לא יודעת, אבל עובדה שבסוף הארוחה חשתי עוגמת נפש כי בישלתי והגשתי ואיש לא אכל. מזל שהיו דברים אחרים, קונבנציונאלים יותר על השולחן, כך שאיש לא יצא רעב מהארוחה
(-:
וזה מזכיר את התמנון מ'פרידות' של אתמול, זה שהתגלה כחי כשחשבו שמת
לפני הבישול
דפנה, שיר טוב ומהמם כאחת. בדומה לשירי החולדה ב"גולדפיש". הקורא לא יכול להישאר אדיש אחרי קריאת שיר כזה. נדמה היה לי שנתקלתי בו באיזשהו מקום וממש חששתי להיכנס לפוסט עכשיו. אבל אני יכול לומר עליו שבנוסף לתמונה הסוריאליסטית האמינה, הגיהינומית שהוא מייצר, הוא בעצם מעיד על תחושה פרטית של מצב אצל מי שמשורר את השיר והספגטי השחור הוא מטאפורה להלך נפש, אחרת השיר פחות מעניין. וגם, כמו בשירים אחרים שלך, חשובה כאן זווית הראייה והיחס לאמנות עצמה כמייצגת את העולם, אלה השניים מתגנבים אל השיר בסופו ומעשירים אותו, כי אם אנחנו הקוראים-צופים סקרנים באשר לסועד ולמלצר ורוצים להיכנס לפוסט, מה זה בעצם אומר עלינו? אולי אנחנו השודדים, אולי אנחנו הרוצחים? מה נאמַר – מקורי. רני.
רני, תודה על הקריאה והמסקנות המעניינות
ואגב למה חששת להיכנס לפוסט הזה?
יפה תארת בשירך דפנה את הפרויקציה של עולמו הנפשי של הסועד על סביבתו אפילו דעתה של התרנגולת שבתמונה נשתבשה עליה, וזגוגית עיניו או משקפיו מלאה כתמי דאגה. הספגטי השחור כסמבול מרכזי לשחור החשוך שבראשו, במצב כזה אפילו מזלג תמים נראה כקלשון (מזכיר תמונה בניימית של מלאך המוות)וספגטי תמים כקן נחשים מתפתלים. שיר על גבול הסוראליטי- איך הרעל שבראש נמסך ומטפטף על הכל. אהבתי
כשעדשת העיניים מוכתמת בכתמי דאגה קיומית או נפשית או מנטלית ,ככה נראה הספגטי שהוא סמל למציאות הגרוטסקית שכך נתפסת על ידו
חנה כרגיל התגובות המענינות כל כך שלך
ואיזה מדויק 'השחור החשוך שבראשו' כי זו תמצית השיר שהוא כמובן נובע מסובייקט שחש ככה
חזק.
או השטן, שיר מרתק דפנה אניגמטי, כמו לצפות בסעודה האחרונה, רק ללא כל התפאורה, או לצפות בציור או סרט מצמרר שהצופה ניצב אל מול מחזה האימה חסר אונים. ואגב ספגטי שחור הוא מאכל טעים להפליא, אפשר לאכול אותו גם עם מקלות אכילה – מומלץ:)