כמו אתמול

על הגיליון הרביעי של כתב העת 'בינתיים;'.

לפני זמן מה כתבתי על 'בינתיים; כתב עת לספרות צעירה', והתרשמתי מהגישה הצנועה והלא-מתלהמת של עורכיו, שלא העמיסו קישוטים והצהרות על יצירות האמנות והספרות שקובצו בגיליון. גישה עניינית זו לא השתנתה גם בגיליון הרביעי של כתב העת, שהגיע לידי לפני מספר שבועות, והעיצוב ה'נקי' עדיין ראוי לתשבחות; אבל למרבה הצער, התוכן – הן הוויזואלי והן המילולי –  הוא הפעם הרבה יותר סתמי.
זה מתחיל בתמונה שבשער הקדמי (והאחורי) – תצלום של משהו שנראה כמחנה צבאי או בית-כלא, עם החניון לידו. התצלום כולל הרבה שמיים והמון משטח החניון, והמעט שרואים ממבני המחנה/כלא לא  שונה מעשרות ומאות מבנים כאלה בישראל. מה משמעותו של התצלום הזה? למה נבחר דווקא הוא לכריכת כתב עת לספרות צעירה? לא ברור.
תחושה דומה של 'מה בעצם רציתם להגיד' עולה מרוב התצלומים שבקובץ, שרובם שחורים מאוד (לא חבל על הדיו?) ולא-ברורים במיוחד (יוצא דופן מרשים הוא 'פורטרט עצמי על שולחן אור' של בן שלום-דוידי, החותם את הגיליון). למרבה הצער נדמה כי רוב היצירות הכתובות בגיליון נוקטות גישה דומה – מקמצות בתקשורת, אומרות מעט, ומנקודת מבטו של הקורא – לא מספקות.
בתחום השירה, נראות יצירות אחדות כמו צל ליצירות מוכרות, מלב התרבות העברית: 'כבר אפשר לומר' (מ. זוהר) הוא שיר-מחווה מוצהר לדליה רביקוביץ', שלא מצליח לקשר את השורות המצוטטות מרביקוביץ' באופן קוהרנטי שייצור איזשהו נראטיב עצמאי, וכך חוזרת העין שוב ושוב לשורות של רביקוביץ', ה'עוגנים' בעלי התוכן בשיר, וכל השאר נותר רקע סתמי. זאת בניגוד למה שאפשר לצפות ממחווה – שתוסיף תוכן, זווית ראייה, נופך או פרשנות ליצירה המקורית. צללים דומים (אבל בלתי מוצהרים) יש בגיליון גם ליונה וולך (בשני השירים של יערה שחורי), לרוני סומק ולאתגר קרת.
קטעי הפרוזה בכתב העת, לעומת זאת, סובלים מסוגים אחרים של סתמיות. שניים מהם היו עשויים להיות פתיחות נאות לסיפור ארוך יותר, אבל נקטעים לפני שהעלילה מתחילה. 'עניין לא סגור' של אורנה לב-טוב כהן משרטט דמות מעניינת של אב משפחה ובעל עסק במשפטים מפותלים ומורכבים, שהיו יכולים – ברומן עב-כרס – להיות אולי בסיס לאיזו שפה פנימית שהמחברת תלמד אותנו אט-אט; בסיפור קצר (עד כדי קצרצר) הם הופכים יותר מכל לחידה מייגעת שבה מסתובב הקורא במסדרונות חשוכים מבלי להבין דבר. 'נתנו לנו את האדמה' (חואן רולפו, מספרדית: אדם רון בלומנטל), הכתוב בצורה קוהרנטית וקונקרטית יותר, מתאר את מסעם מעורר הסקרנות של מספר חברים (או בני משפחה?) אל האדמה הצחיחה שניתנה להם בידי פקיד, הטקסט השאיר לי טעם של עוד, והיה יכול להיות יופי של בסיס לרומן חברתי – אבל משום מה הוא נפסק בנקודה מסוימת, ללא סיבה נראית לעין, מבלי שנעשה שימוש בדמויות וביחסים שהונחו בקפידה בתחילתו.
תחושת חוסר-התוחלת והסתמיות מגיעה לשיאה ב'פיתילי פיתילו' מאת יונית נעמן, טקסט שהוא שילוב בין זיכרון ממשחק ילדים לבין ניתוח סוציולוגי-אקדמי של אותו משחק, באופן שמעקר מצד אחד כל הזדהות (בהנחה שזה סיפור) ולא מעודד התייחסות וקריאה רצינית (בהנחה שזו מסה). שילוב הז'אנרים אינו עולה יפה, ויוצר תחושה עזה שהדוברת מתנשאת על דמותה-עצמה כילדה, על הילדים האחרים בסיפור ובשלב מסוים גם על הקוראים.

עם זאת, בגיליון החדש של 'בינתיים; ' ניתן גם למצוא כמה וכמה פנינים, בהן הסיפור הארוך ביותר בגיליון  – 'כצלם, כדמות' מאת אלעד מרגל – שהצליח להפתיע אותי: בדרך כלל אני מתקשה להתחבר לסיפורים שמבוססים על המציאות הפוליטית הישראלית-עכשווית, אבל מרגל משרטט דמויות מעניינות וסיטואציות יומיומיות שהופכות, באמצעות תיאורים מוקפדים, למוקדים של הזדהות, אמפתיה ועניין. ואולי זה בגלל שהטקסט הזה, בניגוד לשאר קטעי הפרוזה בגיליון, היה ארוך מספיק כדי שתהיה בו עלילה של ממש.
בנוסף התרשמתי מהטקסטים הקצרים של אמיר עצמון, התופסים תמונות אנושיות בחדות מרשימה; מהשיר המחויך 'אייך' מאת טלי לטוביצקי; ומשיריה של מורן בנית, אחת מעורכות כתב העת, שכוללים מחווה מקסימה לנתן זך, שמראה שגם בשיר קצרצר על בסיס שורה של מישהו אחר אפשר להכניס תוכן אמיתי ולא רק להיתלות באילן גבוה. בניגוד לשיר המחווה לרביקוביץ', כמה עמודים קודם לכן, אצל בנית השורה שנשארת בראש היא השורה המקורית שלה ולא הציטוט החיצוני. שיריה של בנית מלאים לחלוחית, תשוקה ואמירה – דברים חשובים לאין ערוך בשירה – והדימוי החזק ביותר שאקח עמי מהגיליון הוא פרי עטה: "משמיים נמוכים, אמרתי/ מריצה בהולה בין סילוני מים ניתזים/ מחצאית מופשלת לעיני נרקיסים ערופים."

למרבה הצער, הרוח הזו לא שורה על רוב הגיליון הנוכחי של 'בינתיים;'. בכתב עת ספרותי אמנם לא חייבים לצעוק או להקיף את המלים בזיקוקים, אבל – כדבריו של חזי לסקלי – 'שירה חייבת לעמוד ולדבר'. למרבה הצער, יותר מדי יצירות בגיליון הזה לא עומדות ומדברות, אלא סתם יושבות ומעבירות את הזמן, בינתיים.