זכות (אי) הצעקה

לפעמים נדמה שבמציאות התזזיתית שבה נתונים העולם בכלל וישראל בפרט, הדרך היחידה למשוך תשומת לב לשירה ולספרות היא לצעוק. אין ספק בעיני שצעקה היא אחת מדרכי הביטוי הלגיטימיות של האדם היוצר, אולם קשה שלא לחוש שיש רבים המדגישים יתר על המידה את היצירה הצועקת, המוחה, הפרובוקטיבית, והופכים את העמידה על זכות הצעקה לנתיב הביטוי העיקרי. יש בכך מן הסכנה, ולו בגלל שהצעקות הבלתי-פוסקות מקשות על האוזן לקלוט אופני ביטוי אחרים.  עם כל הכבוד לזכות לקרוא שירה במגאפון ברחוב בשעת הצהריים, חייבים להודות שישראל היא עדיין לא איראן, שיחסית להיותה מדינה במלחמה מתמדת יש בה דווקא מנגנונים לא רעים בכלל לשמירה על חופש הביטוי, ושאין באמת הכרח שיוצרים יקדישו את כישרונם למעשים ולטקסטים המתבססים על צעקה בקול גדול (בהנחה, כמובן, שכישרונם מאפשר להם להתבטא גם בדרכים אחרות).
על רקע הנטייה הזו להפגנתיות ולהצהרות פומפוזיות, נעים לראות שיש מי שמעדיף את העשייה היומיומית ונטולת-הצעקות, גם אם זו אינה מתבטאת בסיפוק-הרייטינג המיידי. בהקשר זה התפעלתי לפני מספר חודשים מגישתם העניינית של עורכי 'דקה', והשבוע שמחתי שוב לפגוש בעשייה מרשימה שאינה מלווה בהצהרות בומבסטיות, לאחר שקיבלתי לידי את הגיליון השלישי של 'בינתיים;', שראה אור במאי השנה.
'בינתיים;' מוגדר כ'כתב עת לספרות צעירה', אבל למרבה השמחה נראה כי עורכיו אינם מפרשים את המילה 'צעירה' כהוראה חד-משמעית להשתולל, לשבור את הכלים ולעשות הכל אחרת מה'מבוגרים'. ההיפך הוא הנכון: הגליון בנוי באורח מסורתי להפליא, ומכיל תערובת מדודה של שירה, פרוזה, מסות ותרגומים, לצד תצלומים ויצירות גרפיות של אמן מלווה. העיצוב שקט ונעים, משרה אווירה ביתית ורצון לקרוא, והגופנים  הזכירו לי את ספר השירה הראשון שקניתי ('ברדלס' של רוני סומק), אי-אז בשנות השמונים. גם עמוד השער – קולאז' של ציורים וקרעים מתוך ספרי אספנות או אנציקלופדיות ישנות, כולל ירח מנייר מילימטרי (!) – משתלב באווירה הנוסטלגית-קמעא של הגליון כולו.
מה ש'צעיר' בכתב העת הוא כמובן נבחרת הכותבים, המייצגת חתך נאה של סופרים ומשוררים חדשים יותר או פחות – מהם שמצויים ממש בתחילת דרכם ומהם שפרסמו כבר ספר אחד או יותר. הדבר מתבטא בטקסטים, שרמתם אמנם אינה אחידה אבל כמעט בכולם אפשר למצוא עניין. נגעו בי במיוחד התרגומים של טל ניצן למשורר היפני יסוהירו יוטסומוטו ולמשורר הפורטוגלי ואלטר הוגו מאי; פרויקט התרגום-עיבוד של אלמוג בהר לפאבלו נרודה; והשיר 'חולמת' של ליאל אדמון, שאת שמה לא היכרתי מקודם. אדמון כותבת ברכות מלאה הבעה, המתחדדת בזכות היצירה הגרפית שהוצבה בעמוד הסמוך (ואם לצטט: 'אני עכשיו נפתחת כחולמת/מולך/בעיני חמניות/ אבל אתה/עודך מחפש את השמש').
עם זאת, גולת הכותרת של הגיליון היא ללא ספק תרגומה של שרון אס לפואמה  'מלחמתו של וצלב ניז'ינסקי' מאת פרנק בידרט. הפואמה, המשתרעת על פני כשלושים עמודים, עוסקת בקריסתו הנפשית של וצלב ניז'ינסקי, מגדולי רקדני הבלט בכל הזמנים, ומבוססת באופן חופשי על יומן שכתב ניז'ינסקי במשך שישה שבועות בשנת 1919, כאשר הלך והשתגע לאיטו. תרגומה ופרסומה של פואמה זו (לראשונה בעברית) הוא הוכחה ניצחת לכך שעשיייה שקטה אין פירושה שמרנות וקפיאה על השמרים, ושניתן להביא לקוראים אמירות רבות-עוצמה מבלי לצעוק על מרכולתך בראש חוצות. בידרט משתמש במגוון עשיר של כלים שיריים וטיפוגרפיים כדי להמחיש את ההתלבטויות וההתחבטויות שבין השיגעון ליצירה (נושא שנדון  לא מזמן כאן בבלוגייה) ובזכות התרגום הקולח של שרון אס הותיר אותי  נפעם ומרותק לשאלות הקשות שמעלה הגבול הדק הזה.