אלוהים ואני, ליעל ולאמיר

אחרי הרשומות המרתקות של יעל ואמיר, נראה לי נכון לחלוק איתכם את הגישה שלי לאמונה, לדת, לאלוהים ובכלל. היא השתנתה מאוד לאורך השנים, אבל מעולם לא היתה ממש קונבציונלית.

כעיקרון אני בא מבית חילוני. אבי הביא איתו קצת מסורת מאבא שלו, ואמי באמה ממשפחה רוסית-ליטאית חילונית עד אנטי-דתית; הם יצרו איזו פשרה שלפיה אף אחד לא דיבר על אלוהים, אבל בשבת בירכנו על הלחם והיין ובהתחלה לפחות היה סכו"ם בשרי וחלבי. אבל לאמונה היהודית לא היה הרבה סיכוי בבית שבו שני ההורים מדענים, ולאט לאט נעלמו כל סמלי המסורת, פרט לחגים שכולם חוגגים, והבית נעשה חילוני לחלוטין.

בהתחלה זה לא הפריע לי, וראיתי את עצמי כאתאיסט – מי שאינו מאמין כלל. המדע וההיגיון נראו לי הרבה יותר מהתיאולוגיה המבולבלת ששמעתי סביבי. עם זאת, אחרי שהתחלתי ללמוד פילוסופיה והבנתי שאין דרך לנצח בוויכוח על קיומו או אי-קיומו של אלוהים, הבנתי שזה בעצם לא משנה. בין אם אלוהים לא קיים, או קיים ומסתתר, החופש והאחריות הם בידינו בלבד. וכך הפכתי לאגנוסטי – מי שמאמין כי אין דרך לדעת האם אלוהים קיים או לא, ובוחר להתעלם משאלת קיומו.

אבל עם כל ההיגיון והרצון הטוב, לא יכולתי להתעלם מהרגעים שבהם העולם לא עובד בצורה מסודרת, לרע – ובמיוחד לטוב. בוויכוחים עם אנשים מאמינים (בישוע, במוחמד, בבודהה) נתקלתי פעמים רבות בהתעלות הרוחנית המתוארת כ"מפגש עם האל". אך בעוד שכל הרעיון של אל העומד ומפקח על מעשי נראה לי הזוי, אותה תחושה של התעלות וחיבור – תחושה דתית, באין מילה אחרת – לא היתה זרה לי כלל.

בניסיון להבין מתי ואיך אני חווה את התחושה הזו, הבנתי שפעמים רבות קורה הדבר מול הטבע – שקיעה, זריחה, צוק בערפל. חקרתי קצת וגיליתי שהאמונה בטבע כאלוהים היא אמונה דתית עתיקה, אפילו עתיקה יותר מהדתות הממוסדות, והתחלתי להגדיר את עצמי כ"מאמין בטבע" ולגלות שיש עוד כמוני (בכל מיני גרסאות, עם שמות כמו "גאיאנים" או "וויקאנים" וכד"). האמונה הזו מהדהדת גם בדתות המזרח, שם אין ממש אל יחיד אלא פאנתיאון של כוחות טבעיים (ולא-טבעיים, ואולי אני לא מדייק בזה אז תקנו אותי בבקשה).

בכל אופן, כל העניין הזה של הטבע עובד נהדר בתרבויות פרהיסטוריות שבהן הטבע נוכח בכל  צעד ושעל, או כשאתה מתפלש בחולות ורוחץ בים בכל מיני פסטיבלים, אבל קשה להישען עליו כשאתה גר בעיר ועובד מול המחשב. חוצמזה, היה לי בשלב מסוים ברור שלא רק הטבע וכל שלוחותיו יכולים להביא אותי לדיבור צפוף עם "אלוהים", אלא גם יצירות אמנות מכל הסוגים, ולפעמים גם רגעים פשוטים של מגע בין נפשות בעולם האנושי להפליא. וכך מצאתי את עצמי מבין שבכל מקום יכולה להימצא ההתעלות הזו, הזיקוק הזה, השיחה הזו עם עצמי-בתפקיד-אלוהים, והפכתי לפאנתאיסט – מי שמאמין שהעולם, על כל היבטיו וצורותיו, הטבעיים והאנושיים, הוא האלוהות.

התפיסה הזו מהדהדת לי כבר הרבה זמן, מאז שקראתי את שפינוזה – יהודי מומר שהגיע פלוס-מינוס לאותה מסקנה. גם היום, קשה לומר שאני חי לפיה בחיי היומיום ושבכל רגע שתתפסו אותי אני אקבל אותה. לפעמים קופץ האגנוסטיקן ומצהיר שלא איכפת לו, ולפעמים מציץ האתאיסט ומשחרר איזו אמירה צינית שאמונה היא לא יותר מצורך פסיכולוגי, כמו התמכרות. וגם היומיום מנצח לפעמים. אבל בדרך כלל אני מאמין באיזה פאנתאיזם אינדיבידואליסטי, כזה שאומר שבכל דבר בעולם יש ניצוץ אלוהי, אבל צריך הרבה פעמים לחצוב נורא לעומק כדי למצוא אותו, ולקחת את הדברים לקיצוניות, ולעמת את עצמך עם המקומות המפוחדים והקשים כדי לראות עין בעין עם "משהו מעבר", שאלוהים יודע איך להגדיר אותו, ובעצם גם הוא לא, כי אלוהים הוא העולם והעולם אינו יודע להגדיר, הוא פשוט קיים.