בננות - בלוגים / / אלוהים ואני, ליעל ולאמיר
מה שהיה מותר
  • רונן אלטמן קידר

    רונן אלטמן קידר נולד בתל אביב ב-1972. הוא סיים תואר ראשון במתטיקה ובפיזיקה ותואר שני בפילוסופיה והיסטוריה של המדעים באוניברסיטת תל-אביב. הרומן הראשון שלו, "פרפרי כאוס" ראה אור בשנת 2000 בהוצאת שופרא, וספר השירים הראשון, "סימני נשיכה" הופיע בהוצאת הליקון בקיץ 2007. כמו-כן פרסם שירה ופרוזה בכתבי-עת רבים ובמספר אנתולוגיות, והיה מעורכי ערבי השירה ב'מרתף 10' בחיפה והמפיק בפועל של הפסטיבל הבינלאומי 'שער' לשירה, שנערך בתל-אביב-יפו. שיריו תורגמו לערבית, אנגלית ורוסית, וכמה מהם הולחנו ובוצעו בפסטיבל הבינלאומי "מוסיקה נשכחת" בגרליץ, גרמניה בשנת 2006. רונן אלטמן קידר הוא גם מיוזמי "הנונסלט - בשליגזין הוליסטי", עיתון נונסנס קצר-מועד שראה אור ב-1995; ממקימי צוות 'פעמון הזכוכית' של מופע הקולנוע של רוקי ודמות בולטת בקהילת 'רוקי' בישראל; חבר ותיק בקהילת 'עין הדג', שם כתב מספר ביקורות קולנוע מושחזות תחת השם 'נונין'; תורם ותיק לוויקיפדיה העברית; ובלוגר מתחיל. כמו-כן הופיע על במות שונות במסגרת פרוייקט תיאטרון-השירה "בני שחר ובנות לילית", היה ממקימי קבוצות המשוררים "קסת" ו"און" וכתב (יחד עם ענבר גלבוע) את סרט הסטודנטים "איפור" (Make-up) שזכה להצלחה בפסטיבלים שונים בארה"ב.

אלוהים ואני, ליעל ולאמיר

אחרי הרשומות המרתקות של יעל ואמיר, נראה לי נכון לחלוק איתכם את הגישה שלי לאמונה, לדת, לאלוהים ובכלל. היא השתנתה מאוד לאורך השנים, אבל מעולם לא היתה ממש קונבציונלית.

כעיקרון אני בא מבית חילוני. אבי הביא איתו קצת מסורת מאבא שלו, ואמי באמה ממשפחה רוסית-ליטאית חילונית עד אנטי-דתית; הם יצרו איזו פשרה שלפיה אף אחד לא דיבר על אלוהים, אבל בשבת בירכנו על הלחם והיין ובהתחלה לפחות היה סכו"ם בשרי וחלבי. אבל לאמונה היהודית לא היה הרבה סיכוי בבית שבו שני ההורים מדענים, ולאט לאט נעלמו כל סמלי המסורת, פרט לחגים שכולם חוגגים, והבית נעשה חילוני לחלוטין.

בהתחלה זה לא הפריע לי, וראיתי את עצמי כאתאיסט – מי שאינו מאמין כלל. המדע וההיגיון נראו לי הרבה יותר מהתיאולוגיה המבולבלת ששמעתי סביבי. עם זאת, אחרי שהתחלתי ללמוד פילוסופיה והבנתי שאין דרך לנצח בוויכוח על קיומו או אי-קיומו של אלוהים, הבנתי שזה בעצם לא משנה. בין אם אלוהים לא קיים, או קיים ומסתתר, החופש והאחריות הם בידינו בלבד. וכך הפכתי לאגנוסטי – מי שמאמין כי אין דרך לדעת האם אלוהים קיים או לא, ובוחר להתעלם משאלת קיומו.

אבל עם כל ההיגיון והרצון הטוב, לא יכולתי להתעלם מהרגעים שבהם העולם לא עובד בצורה מסודרת, לרע – ובמיוחד לטוב. בוויכוחים עם אנשים מאמינים (בישוע, במוחמד, בבודהה) נתקלתי פעמים רבות בהתעלות הרוחנית המתוארת כ"מפגש עם האל". אך בעוד שכל הרעיון של אל העומד ומפקח על מעשי נראה לי הזוי, אותה תחושה של התעלות וחיבור – תחושה דתית, באין מילה אחרת – לא היתה זרה לי כלל.

בניסיון להבין מתי ואיך אני חווה את התחושה הזו, הבנתי שפעמים רבות קורה הדבר מול הטבע – שקיעה, זריחה, צוק בערפל. חקרתי קצת וגיליתי שהאמונה בטבע כאלוהים היא אמונה דתית עתיקה, אפילו עתיקה יותר מהדתות הממוסדות, והתחלתי להגדיר את עצמי כ"מאמין בטבע" ולגלות שיש עוד כמוני (בכל מיני גרסאות, עם שמות כמו "גאיאנים" או "וויקאנים" וכד"). האמונה הזו מהדהדת גם בדתות המזרח, שם אין ממש אל יחיד אלא פאנתיאון של כוחות טבעיים (ולא-טבעיים, ואולי אני לא מדייק בזה אז תקנו אותי בבקשה).

בכל אופן, כל העניין הזה של הטבע עובד נהדר בתרבויות פרהיסטוריות שבהן הטבע נוכח בכל  צעד ושעל, או כשאתה מתפלש בחולות ורוחץ בים בכל מיני פסטיבלים, אבל קשה להישען עליו כשאתה גר בעיר ועובד מול המחשב. חוצמזה, היה לי בשלב מסוים ברור שלא רק הטבע וכל שלוחותיו יכולים להביא אותי לדיבור צפוף עם "אלוהים", אלא גם יצירות אמנות מכל הסוגים, ולפעמים גם רגעים פשוטים של מגע בין נפשות בעולם האנושי להפליא. וכך מצאתי את עצמי מבין שבכל מקום יכולה להימצא ההתעלות הזו, הזיקוק הזה, השיחה הזו עם עצמי-בתפקיד-אלוהים, והפכתי לפאנתאיסט – מי שמאמין שהעולם, על כל היבטיו וצורותיו, הטבעיים והאנושיים, הוא האלוהות.

התפיסה הזו מהדהדת לי כבר הרבה זמן, מאז שקראתי את שפינוזה – יהודי מומר שהגיע פלוס-מינוס לאותה מסקנה. גם היום, קשה לומר שאני חי לפיה בחיי היומיום ושבכל רגע שתתפסו אותי אני אקבל אותה. לפעמים קופץ האגנוסטיקן ומצהיר שלא איכפת לו, ולפעמים מציץ האתאיסט ומשחרר איזו אמירה צינית שאמונה היא לא יותר מצורך פסיכולוגי, כמו התמכרות. וגם היומיום מנצח לפעמים. אבל בדרך כלל אני מאמין באיזה פאנתאיזם אינדיבידואליסטי, כזה שאומר שבכל דבר בעולם יש ניצוץ אלוהי, אבל צריך הרבה פעמים לחצוב נורא לעומק כדי למצוא אותו, ולקחת את הדברים לקיצוניות, ולעמת את עצמך עם המקומות המפוחדים והקשים כדי לראות עין בעין עם "משהו מעבר", שאלוהים יודע איך להגדיר אותו, ובעצם גם הוא לא, כי אלוהים הוא העולם והעולם אינו יודע להגדיר, הוא פשוט קיים.

 

 

 

9 תגובות

  1. איזו דרך רונן.
    הייתה לך בבית טיפה יותר דת מאשר אצלי, אבל זה בשוליים. גם הפנתיאיזם הוא מקום מוכר לי (במערב זה מתחיל בדתות הטבעיות, ובתור פילוסופיה – כבר אצל הרקליטוס, ובפיתוח מסיבי בסטואה, שבעקבותיה כתב שפינוזה).
    ההבנה ש"הכל מלא אלים" כמו שאמר תאלס עליו השלום בקיצור, והוודות בהודו מאוד לא בקיצור היא אכן הבנה עתיקה וחובקת עולם.
    גם ישו של "הבשורה על פי תומא" מדבר על אחדות כזו, קצת בסגנון שופנהאוארי:
    "בקעו בול עץ ושם אני; גולו אבן – ותמצאוני".
    בכלל, רליגיוזיות לא מצריכה אל עם השגחה פרטית, מתנות ועונשים, אלא פתיחות לרוח שמאחורי היקום הפיסי, בכל מקום.
    הרבה יהודים אדוקים שומרי מצוות הם חילוניים בעיניי מבחינת תפיסתם וחווייתם, ולהפך – הרבה חופשיים מבינים את ה"מה שמעבר" יפה מאוד.

    • אני אוהבת את הפנטאיזם של הבעש"ט ושמחה שהוא הצליח לעבור את הצנזורה היהודית. כנראה אלוהים היה בעזרו…

      בעיני האמונה היא ודאי הנסיון הליאחז ולהבין את מה שמעבר, אבל זו תמונה חלקית. לפחות בשלוש המונותאיסטיות יש פנייה גם אל העולם הזה – בנצרות שפורשת מהעולם הרבה פחות מאשר באסלאם וביהדות. תיקון העולם הוא תיקון העולם הזה, עשרת הדיברות הן לעולם הזה ומצוות הצדקה באסלאם היא גם לכאן.
      יש משהו מפתה בפנייה מכאן למה שמעבר ואי אפשר בלי זה, כשעוסקים באמונה. יש הבדל גדול בין אמונה באלוהים לבין דת כלשהי שבה המחוייבות דורשת מעשה או אורח חיים (גם פרישות מתייחסת לעולם הזה, בשלילה). מתח בלתי פתיר כנראה – בכל זאת אמיר הייתי שמה סימן שאלה במקום ששמת נקודה.

      • ואגב, שפינוזה לא היה מומר: הוא היה בן למשפחת אנוסים שחזרה ליהדות. הוא נודה מהקהילה היהודית על סירובו לקיים מצוות ומאוחר יותר הוחרם ע"י קתולים ופרוטסטנטים כאחד.

    • זה מסע שנמשך תמיד ועוד ממשיך.
      לקח לי זמן ומשברים להבין שלמרות האנטי שלי עם השגחה פרטית או השגחה בכלל, יש בי בבסיס אמונה רליגיוזית מאוד חזקה. יש לי ידיד שאמר לי פעם שהוא מאמין באמונה – האמונה ככוח משנה ופועל, לא משנה במה מאמינים.
      לגבי ישו, אחת הסיבות העיקריות לפוסט הזה הוא שישו של תומא קרוב בהרבה לגישה שלי מאשר הנצרות ה"מקובלת".יצא לי לקרוא בעוד אחת מהבשורות החיצוניות (אני חושב שזה היה The Gospel of Mary) וגם שם ישו היה הרבה יותר פאנתאיסטי ואנימיסטי והוליסטי מאשר בבשורות הקאנוניות.

      • רונן, מה שיפה בתפיסה הפנתיאיסטית (או הפאנאֶתיאיסטית = הכל בתוך האל אבל לא זהה לו)הוא שאפילו השגחה פרטית יכולה לבוא מאלוהות לא פרסונלית – רק משום שהיא נוכחת בכל. ככה זה עם ה"פנאומה" של הסטואים, למשל.
        הבשורה על פי מרי היא טקסט גנוסטי, הרבה יותר מאוחר מהבשורה על פי תומא, והרבה יותר סתום, והעניין שם קצת אחר. העולם הזה הוא רע ואיזשהו עולם אלוהי רוחני-נטו שאליו עלינו לשוב עומד בסתירה לעולם החומר.

  2. כשהייתי ילדה שאלתי את אבא שלי (שנראה לי תמיד כמבצר החוכמה) אם הוא מאמין באלוהים. תשובתו היתה: "אני מאמין בטבע". את שפינוזה לא היכרתי אז, אבל היום יש לי הרגשה שהוא ואבא שלי היו מבינים זה את זה. ואני יודעת שהיתה לו באמת הערצה עצומה לטבע.
    נראה לי שכל האמונות הן וריאציה על אותו נושא, והן נותנות מענה לאותו צורך בסיסי. זה לא משנה, בעצם, אם זו "רק התמכרות", כפי שהצעת. הרי לאמת האבסולוטית בין כך ובין כך לא נגיע – ישנה רק האמת שאנו חווים ברגע נתון. ובמסגרת האמת הזאת רבים מאיתנו מרגישים בצורך להכיר בקיום של איזו מהות, ישות, אלוהות, תקרא לזה איך שתרצה, שמרחפת על פני היום יום חסר המשמעות שלנו. כל אחד בוחר את ההגדרה שמתאימה לו.
    ואל נא תשכח את פיאר מ"מלחמה ושלום", שבזמן מסעו הרגלי בערבות המושלגות, כשבוי בידי הצרפתים (עם האיש ההוא וכלבו), הגיע למסקנה שאלוהים הוא החיים, והחיים הם האלוהים. ומן הסתם גם הוא צדק.

    • מן הסתם העניין הוא לא הצדק, או מי ומה צודק, אלא הנחמה, או התפקיד שממלאת הדת בחיים – האישיים והחברתיים.
      היתה לי השבוע שיחה עם פלסטיני-ירדני, שניסה להסביר לי שהקונפליקט במזרח התיכון אינו מלחמת דת, כי הדת לא מתעסקת בעניינים כאלה, אלא רק במה שבין האדם לאלוהיו. אני מניח שזו הדת בגרסתה האידיאלית, לא זו שאנחנו פוגשים מדי יום על האדמה.

  3. אהבתי את מה שכתבת, כולל באחת התגובות: "יש בי בבסיס אמונה רליגיוזית מאוד חזקה".

    וזה מזכיר לי שתמיד מול אנשים שמנסים להוכיח שאלוהים לא קיים, ועושים זאת בשיא בלהט, תמיד בא לי לשאול: אם לא קיים, מה כל כך דחוף לכם להוכיח את זה? מה יש לצאת בכזה להט נגד מי שאינו קיים ולפיכך חסר חשיבות?

    ולכן אני חושבת שבכל אדם יש חלק שמאמין בהשגחה עליונה, תקרא לה איך שתקרא, שכולנו רלגיוזיים בעצם. וכי אם לא היה אלוהים, היה צריך להמציא אותו.

    אגב, בהשגחה פרטית אני מאמינה בחסד ונסים, ולא בעונשים וכאלה. חבל בעיני שכל הדתות מסלפות קשות את חסד האהבה של האלוהות.

    ועוד אגב, עיני, אלוהים זה ריבוי, למרות שאנחנו פונים לאל אחד, בלשון זכר. והריבוי הזה הוא ממלכה שלמה, אנדרוגינוסית במהותהף ז"א אנימה ואנימוס שזורים יחדיו, מה שאנחנו החמצנו כאשר לפי המיתוס נזרקנו מגן עדן.

  4. רונן, כבר ידוע לך שזה נושא הקרוב אלי לבי. אז תודה על פוסט מעניין.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרונן אלטמן קידר