מה שהיה מותר משורר, סופר ומתרגם, המתעניין באהבה, מין, מגדר, שפה וכל מה שמשתמע
לא הייתי כאן הרבה זמן, במיוחד לא בבלוגים של אחרים, וסליחה – החיים פשוט עמוסים עד מאוד מאוד. אז לצורך העניין אני מעלה שיר על היעלמות, ומקווה שתסלחו לי על היעלמותי הזמנית.
התמוססות
1.
בקרוב אעלם.
בין החבלים התוחמים
את מרחב המחיה שלי
אצטמצם אל הממד
הקטן ביותר של
ההצטרכות ואז
בצליל אחד
פתאומי
2.
בקרוב, בקרוב, אני מבטיח.
הנה, כבר עכשיו אני
ממוסס את התצלומים אל נוזל הפיתוח,
שואב בשקיקה את הדיו לציפורן.
3.
הרי כבר זמן רב אינני כאן:
נתיב חיי התלפף
כחוט הנכרך סביב כפתור המכנס,
הרבה מעבר לנחוץ.
4.
קודם אֵאָלֵם.
שפתיי ישמשו לנשיקות בלבד.
קולי המקוטע ידעך
ורעש סטטי ישתלט על מיתרי הקול.
ואז –
כששתיקה תפגוש שתיקה מבפנים ומבחוץ,
לא אוכל עוד לסבול את התא המתהדק.
כצל אובד לגוף היוצר אותו
אתפוגג באור השמש,
בלתי נשמע
בלתי נראה
בלתי קיים
מפחיד.
זה קשור להצטרכות? הצורך להיעלם?
אח איזה שקט מבורך להיות נעלם , נאלם , מצטמצם , כמו הקב"ה שנתן בעקבות הצטמצמותו מקום…לעולם.
לעולם היצירתי שלך.
אהבתי
גם הסגנון מצומצם ותמציתי כלבבי
תודה!
הסגנון כמובן מכוון לדבר עם התוכן – על ההצטמצמות וההיעלמות. מנקודת המבט שלי זה לא רק מבורך, ויש אפילו קצת כעס בהצטמצמות הזו, כאילו דוחקים אותי ("בקרוב, בקרוב, אני מבטיח"). זה אמביוולנטי.
חבל שאתה נדחק כל כך. אני אוהבת גם את הסגנון הלא מצומצם .
זה חלק מהתמודדות עם העולם, שדוחק לפעמים.
אני לא חושב שזה בא מתוך צורך אלא מתוך חצי כורח.
ואז תיעלם מכל התמונות המשפחתיות, כמו דון אחרי כישוף.
אני מקוה מאוד
שאחרי
ההצטמצמות
תבוא איזו
ה ת ר ח ב ו ת
שתביא איתה גם רווח גם הצלה
גם מ ר ו ו ח בין המילים
וגם ר ו ו ח ה לנשיקות
ותרוויח
יכולת לצמצם את המרווחים
ולרווח את האילמות.
(שהיא חיונית בעיני המצטמצמות לרווחה)
וואללה מיכל
יכולה לבוא, אכן, אבל יש איזה קסם בהצטמצמות שלא לוקחת שום דבר מעבר למקום שהוקצה לך.
אהבתי את מס" 1 (כולל סיומו הלא מסויים), ואת החצי השני של מס" 4…