היום עלתה בראשי אישה אחת

עבורי, יש משהו סמלי בעובדה שיום ההולדת שלי נופל כה קרוב ליום האישה הבינלאומי. מאז שהייתי ילדה קטנה איכשהו ימי הולדת סימנו עבורי יום של חשבון נפש. תמיד, ולא חשוב איזה חגיגות היו סביבי, ליווה את היום הזה איזה דוק של עצב מובנה.  אי שם בעומק הלב חשתי שמשהו חסר. מהי אותה תחושת החמצה שהולכת איתי מגיל אפס?  את השאלה הזאת אף פעם לא העזתי לשאול ופשוט השלמתי עם התוגה שממשיכה ללוות אותי גם היום.

איך זה מתחבר אצלי בראש ליום האישה הבינלאומי? איכשהו זה מתקשר לי עם מצבן הקיומי של הנשים, בעולם שעל אף הקדמה הוא עדיין עולם של גברים. בחזית הזאת עומדות כמובן הנשים היוצרות כולן, אולם היום עלתה בראשי אישה אחת, משוררת ענקית, אולי הגדולה מכולם, ששילמה מחיר כה כבד גם בחייה וגם במותה.
 דליה רביקוביץ'.

לבחור שיר אחד מתוך האוסף הנפלא של שיריה, זו כמעט משימה בלתי אפשרית. ובכל זאת התלבטתי בין שני שירים, שכל אחד מהם מגדיר בדרכו משהו מהותי בהווייתה – שניהם מתוך הקובץ אמא עם ילד בהוצאת הקיבוץ המאוחד. האחד הוא "סימנים" שמעלה שאלות כה נוקבות ואמיצות על מהותה של אהבה, ולבסוף בחרתי בשיר שמסמל את בדידותה הרבה והיא הקדישה אותו למי שהיה פעם בעלה, יצחק לבני .

הסטוריה של הפרט

תֵּשַע מִילִּים אָמַרְתִּי לְךָ

אַתָּה אָמַרְתָּ כָּכָה וְכָּכָה

אַתָּה אָמַרְתָּ: יֵש לָךְ יֶלֶד

יֵש לָךְ זְמָן וְיֵש לָךְ שִירָה.

סורְגֵי הַחַלּון נֶחְרְתוּ בְּעורִי

לא תַאֲמִין שֶעָבַרְתִּי אֶת זֶה.

מַמָּש לא הָיִיתִי חַיֶּיבֶת

לַעֲמוד בְּזֶה בְּמוּבָן אֱנושִי.

בְּי' בְּטֵבֵת הוּטַל הַמָּצור

בְּי"ז תַּמּוּז הָבְקְעָה הָעִיר

בְּט' בְּאָב נֶחְרַב הַבַּיִת.

בְּכָל אֵלֶּה הֳיִיתִי לְבַד. 

 והנה עוד אחת מאותן נשים שבזכותן קיים בכלל יום האישה הבינלאומי – פרידה קאלו

http://www.nytimes.com/slideshow/2008/02/28/arts/0229-KHALO_index.html