אסיר מספר 46664

בעת ביקורי הראשון בדרום אפריקה היה מנדלה עדיין בכלא, השלטון הלבן הפשיסטי רדה ברוב השחור, האפרטהייד היה בשיאו. בגנים היו ספסלים מסומנים לשחורים וספסלים ללבנים, שרותים כמובן, חס וחלילה לערב צבעים, בסעדות, בברים ובבתי הקפה אי אפשר היה לפגוש ציבור מעורב לבן ושחור. השחורים היו במקום רק למטרה אחת: לשרת את הלבנים. על אף שידעתי כמובן תיאורטית מה צפוי לי שם, המפגש פנים אל פנים עם הגזענות  גרם לי בחילה. 

מנדלה היה אז המיתוס הגדול ואנשיו, לוחמי מחתרת   ה – A.N.C ברחו והתמקמו ביערות במוזמביק ולחמו משם. ישראל תמכה אז במשטר האפרטהייד – אחת המדינות הבודדות בעולם –  ולצערי אף מכרה להם נשק, מטוסים מזל"טים ומה שתרצו. התביישתי.  

בדרך לא דרך הצלחתי ליצור קשר עם קבוצה של אקטיביסטים לבנים שתמכו במאבקם של השחורים. גם הם היו נרדפים ומאוימים ומשום כך הקשר בינינו היה חייב להיות חסוי והטלפון לא בא בחשבון שכן כולם היו תחת האזנה של המשטרה החשאית. כדי לקבוע פגישות העברנו זה לזה מסרים כתובים בתוך קופסאות גפרורים מתקפלות. היה בזה משהו כל כך מרגש ולרגע הרגשתי שהנה, גם אני נוטלת חלק במשהו כל כך גדול וחשוב. 

הצליחו לארגן לי נסיעה לסואטו עם בחור מקומי. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שראיתי סלאמס של ממש, פעם ראשונה בחיי שהבנתי מה הוא עוני אמיתי מה היא עזובה. ליבי נחמץ. והנסיעה הזאת כלל לא הייתה פשוטה. תחילה מכונית של המשטרה הסמויה נדבקה לנו לתחת, הרי ברור שאני בלטתי שם כמו ירח מלא בשמיים שחורים, החבאתי את המצלמה הקטנה שלי בין הרגליים. אחר כך הבחור המקומי שלקח אותי לסיור ספג קללות, נאצות וצעקות מאנשי השכונה שדרשו לדעת מה לעזאזל הוא עושה עם בחורה לבנה, והמסכן היה כל כך מפוחד עד שממש החוויר. 

ביום האחרון שלי ביוהנסבורג, בבוקר, בלובי של המלון, ראיתי כמה זולים שם חיי השחורים וכמה בקלות הלבנים פשוט הורגים אותם. העובדים השחורים במלון שבתו – לא יכולתם למצוא בדרום אפריקה עובד מטבח למשל או מלצר לבנים, השחורים היו עבדים והלבנים היו מנהלים – וכמובן כולם היו אובדי עצות כי מי יעשה את העבודה? ופתאום התפרץ לתוך המלון אחד השובתים ובידו מברג. אנשי הביטחון פשוט שלפו אקדחים וירו בו. כך בלי להתבלבל באמצע הלובי של המלון. את הרשמים שלי מאותו מסע בדרום אפריקה ואת דעתי על משטר האפרטהייד פרסמתי בעיתון חדשות וכעבור שבועיים קיבלתי גט כריתות ממשלת דרום אפריקה. מכתב כתוב עברית, למעלה סמל המדינה ההיא ובו הודיעו לי שאני לא רצויה שם יותר. אני כמובן מסגרתי מיד את הגט ועד היום הוא תלוי לתפארת בחדר העבודה שלי.

עברו שנים והתרחש נס. אסיר מספר 46664 השתחרר. תחילת הסוף של המשטר שנורא הזה. שגריר ישראל בדרום אפריקה באותם ימים, אלון ליאל, היה הראשון שהחל לקיים מגעים דיפלומטיים עם אנשי המחתרת של נלסון מנדלה ומרגע שמנדלה השתחרר המפגשים הללו הפכו גלויים. יום אחד התקשר אלי אלון. "נעמי", הוא אמר, "אני חושב שהחרמות הוסרו ואת יכולה לבוא לכאן, כדאי שתבואי, את לא מאמינה מה קורה פה". באותה עת כבר עבדתי בידיעות אחרונות ושכנעתי את העורך שלי, די בקלות אני חייבת להגיד, לשלוח אותי לשם. התרגשתי ואפילו קצת חששתי. לא היתי משוכנעת שלא אתקל בבעיה בכניסה. לצידי במטוס ישב בחור חביב, בן שש עשרה לערך, ביקשתי ממנו שאם יעצרו אותי בשדה התעופה ולא יתנו לי להיכנס, שיודיע מיד לשגריר ישראל שמחכה לי בשדה. 

הבחור הלבן בעמדת הדרכונים חייך אלי בנעימות ואני נתתי לו את הדרכון. הוא הביט בדרכון, העלה משהו במחשב, הביט עלי, מחק את החיוך ואמר: "אה, גברת לויצקי, את כבר היית אצלנו". ליבי צנח ואז הוא חייך שוב ואמר: אל תדאגי, הכל בסדר החרם עלייך הוסר, הכל נגמר", החתים את הדכון ונכנסתי. 

הפעם זו הייתה נסיעה כה שונה. היה תענוג לראות את הלבנים והשחורים מתערבבים, השלטים הקטנים ש"אין כניסה לשחורים" הוסרו ונותר רק מלבן דהוי במקום שהעוולה הייתה בו קודם, אפילו ראיתי נהג לבן פותח דלת של מכונית לבוס שחור. וואו! הברים והמסעדות שקקו חיים, שולחנות מעורבים, זוגות מעורבים ואנשים מחייכים, זה היה עולם חדש וכל כך יותר טוב. כך נראה השלום. 
את חברי המחתרת הלבנה ההיא יכולתי עכשיו לפגוש בגלוי וללא כל חשש והם חגגו. אלון הכיר לי את מנהיגי ה – A.N.C , כולל כמה יהודים שהצטרפו למאבקו של מנדלה. ביניהם היה רוני קסריל, חניך בית"ר, שהיה ראש המודיעין הצבאי של מנדלה וגלה במוזנביק ולחם משם, מהיערות, במשטר האפרטהייד. ביליתי איתו אז יום שלם והוא לקח אותי לסיור בשכונה היהדית ביוהנסבורג שבה גדל וסיפר לי על התגייסותו למאבק של השחורים ואיך לא יכול היה לשאת את החרפה ולעמוד מן הצד. לימים היה לסגן שר ההגנה בממשלה. 

הנסיעה הבאה שלי לדרום אפריקה הייתה עם נשיא המדינה, עזר וייצמן, לטכס ההכתרה של נלסון מנדלה כנשיאה של דרום אפריקה. המעגל נסגר.